איך נולדת חפרפרת

איך נולדת חפרפרת (לא ככה) חלק ב'

איך להתקדם מפה? פשוט לצלול לתוך הדופן? אבל איזה מהן? לכיוון הזרם או נגדו?
הדופן מתחתיי כמעט לא זזה, כאילו מנסה להגיד לי
'אני מוכנה. רק מחכה שתקפצי דרכי ואסדר לך דרך קבועה ובטוחה. אצלי תמיד תדעי מה מצפה לך'.
לא הרבה כנראה... אבל הבועה שלי תתפח שם בטוח לממדים שלא אצטרך לדאוג יותר ממחסור במקום אף פעם.
אני מפנה את אוזניי לדופן העליונה ומקשיבה. רעש חזק של תנועה בלתי פוסקת. כל מפגש של אבנים רועם עד אלי כאילו מנסה להצהיר
'אני חשוב! לא תצליחי להתעלם ממני אפילו אם תפני את אוזנייך לכיוון השני. בכל פעם שאני נוצר, אפילו אם זה להתנגשות מהירה, אני משנה את כיוון האבנים. מי יודע, אולי בקרוב תגיע לדופנך אבן ששלחתי במיוחד בשבילך'.
ואז הוא נעלם. מעניין כמה רחוק היה המפגש הזה. אם רק הייתי שם כדי להכיר אותו.

קול חריג נשמע במרחק. אני מדמיינת? הוא היה כל כך חלש. אולי זה סתם היה נשמע לי אחר... לא, אני שומעת את זה שוב! צליל גבוהה ומתמשך של חיכוך אבנים נוסף לרעש העמוק של הסביבה. הוא לא אחיד אבל הוא עקבי, צליל מתגלגל כזה, או מבעבע... הוא מתגבר, זה אומר שזה מתקרב אלי! אולי זאת האבן ששלח לי מפגש האבנים. היא תגיע אלי בעוד רגע! צריכה להתכונן, מה אעשה כשהיא תגיע? אשמור אותה אצלי, היא תהיה שלי. ואם לא אספיק והיא תעלם לפני שאתפוס אותה? הרעש התגבר. אני כבר שומעת אותה בבירור. חייבת להתכונן. אני מושיטה את ידי הרועדות לדופן הגועשת, מגששת למצוא מקום לאחוז בו אבל בכל מקום שאני אוחזת ידי שוקעת לתוך הדופן ואני מחליקה למטה. אני לא מוותרת כל כך מהר, אין מצב שאני מאבדת את האבן שלי. מיד מושיטה את ידי לצדדים, הן שוקעות לתוך הדפנות לאט מספיק כדי שאספיק להרים את גופי הארוך ולתקוע את שתי רגלי גם באדמה המוצנוזקלית. ככה אני מצליחה לטפס, זה עובד! אני נצמדת בכל כוחי לדופן העליונה הגועשת. עכשיו רק נשאר לי להחזיק מעמד עד שהיא תגיע ואז אוכל לתפוס אותה.

הקולות המסתוריים גוברים על כל הרעשים הרגילים של הסביבה שכאילו נשכחו במרחקים. לא משנה לי שגל דחף אותי ושזרם מכיוון לא צפוי כמעט גרם לי ליפול על הראש, זאת הזדמנות חד פעמית. לא אתן לה לחמוק ממני. אבל רגע, משהו לא מסתדר לי. אני מחפשת מסביבי תשובה לתחושה. מקשיבה בדריכות. איך זה קרה?! הקול של האבן המיוחדת שלי נחלש... זה נשמע שזה רק מתרחק. מה, זה עבר לידי? היא לא הייתה אמורה להמשיך... אני בכלל לא בטוחה יותר שזאת הייתה האבן... הרעש הרגיל של האדמה מסביבי חזר לרעוד בתוכי וזרם חזק מאוד הכה בבועה העדינה שלי. לפני שאני מספיקה לחפש דרך להתייצב אני נזרקת על צד אחד של הבועה ומתגלגלת לתחתית. אוךךך זה כאב!

אני נשארת על הרצפה עד שאבין שוב איפה אני נמצאת, נותנת לגלים לגלגל ולנער אותי לאן שרק ירצו. הנשימה שלי חוזרת לאט לקצבה הרגיל. כל הבועה שלי מוכה גלים. נדמה שהם כולם מגיעים מהכיוון שממנו הגיע הקול שחלף. אני נעמדת בזהירות, גופי נמתח בכאב, לאט יותר... מועדת קלות בגלל גבעה קטנה שהתרוממה מתחת לרגלי הארוכות אבל אני ממהרת לתקן עם צעדים קטנים ומהירים ונתמכת בקיר לידי. כל גופי מכוסה שכבה של אדמה. אני מעבירה יד על הצד של צווארי, מחליקה אותה לעבר הכתף, אוספת את האדמה הצמיגית שבדרך. נושמת נשימה עמוקה לאור המגע הרך שבין היד שלי, הזרוע שלי והאדמה שנמרחת מעליה ומטפטפת על רגלי המיוצבות היטב בקרקע. רוח קרה נושבת על עורי שנחשף ואני מחליטה להפסיק.

מעלי נשמע פתאום קול מתיחה רבת עוצמה. מין חריקה איטית שמקפיצה לי את הלב. הקירות בצדדים מתרחבים ומתרחקים אבל הדופן העליונה מתקרבת לראשי ולוחצת עליו. מה עוד יכול לקרות עכשיו? עברתי מספיק דברים, לא מתאים לי עכשיו. הידיים שלי כבר מושטות למעלה, מגששות. הן פוגשות משהו חלק מאוד, יותר מכל דבר שהכרתי. מין משטח גמיש שנמתח בחריקה רועשת כשאני דוחפת אותו. האוויר סביבי מרגיש פתאום חמים והרגשת ההתכווצות מהרוח הקרה על עורפי מתחלפת בהרפיה נעימה. היד שלי מתחממת מהדופן העליונה ואני מרגישה את החמימות יורדת לאורך זרועי ונוחתת על כתפיי. איי. איי, איייי! מסירה מיד את ידי ומנערת אותה כדי להפיג את הכאב. הדופן שכבר הפכה להיות לוהטת צרבה את היד שלי. אני מפנה את ראשי כלפי מעלה ומבחינה באור עמום. אני רואה! זוהר אדום וחלש בוקע מהקרום המוזר וממלא אותי בגילויים מסעירים. אני רואה את הדפנות של הבועה, את הגלים שיוצרים משחקים של צללים ונצנוצים. הם רצים מסביבי, נפגשים, נעלמים ומופיעים שוב במקום אחר. עיניי רודפות אחריהם בסקרנות. נותנת להם להפתיע אותי בריקודים משתנים. אני עוקבת במבטי אחרי גל שזוחל באיטיות דרך האבנים הקטנות, כל אחת בצבע מעט שונה אבל מרחוק קשה להבחין בכך. הוא התחיל בקצה העליון ליד הדופן החלקה ומתקדם שמאלה ולמטה עד שאני מבחינה בכתף שלי. פסים בהירים יותר יורדים ממנה לאורך הזרוע שלי כזכר למגע האצבעות שלי. בתוך הפסים מנצנצות כמה שערות קצרות באור האדמדם שמרצד באי סדר כאילו מסמן שאסור לי לקחת אותו כמובן מאליו.

כמו שהבטיח לי בדימיוני, האור מתחיל להחלש. אני מעיפה מבט אחרון לעבר הדופן השטוחה. בקרוב כבר לא אראה דבר. מעבר לה אני מזהה שיש בועה מאוד דומה לשלי אבל קטנה יותר. אני מצמידה את ידיי לקיר השקוף שהספיק כבר להתקרר טיפה, עיניי סוקרות במרץ את הבועה האחרת. יכול להיות שיש בתוכה מישהי כמוני? כלום. אפלה שוב. אני נשענת על הקיר החדש שהתקשה והוא מתנפץ לרסיסים ונעלם. אני נופלת על ברכיי, הבועה הולמת את סערת הרגשות שרועמת בתוכי.

ריח חדש ממלא את ריאותיי, ספק מוכר, ספק מוזר. ידיי, כמו ממלאות צו בלתי נשמע, מתחילות לחפור את דרכי לכיוון אליו התרחק מה שיצר את הגלים החזקים. מה שהייתה אמורה להיות האבן המיוחדת שלי. אם הבועה הגיעה מהמקור של הרעש המתגלגל שחלף על ידי, יכול להיות שהיא התנתקה מבועה כמו שלי ובתוכה מישהי אחרת? אני יוצאת בעקבות הלא ידוע. אני יודעת שאני מפרה את החוק ההגיוני של הקבוע והבטוח, אבל אני מרגישה שמשהו ממני ממשיך אל המרחק ועלול להעלם מחיי, משהו שעוד לא פגשתי אבל הוא כבר חלק ממי שאני. חלק ממה שאני רוצה להיות. אני לא יכולה לתת לזה לקרות.

ככל שאני מתקרבת אני שומעת שוב את הצליל המיוחד הזה מתבהר. אני מתקדמת בכל כוחי לעבר הקול. מתנגשת בבועה קטנה, והנה עוד אחת ועוד אחת! הבועות משתלבות בזו שלי וריח עדין ומשכר מתפשט בהבזקים מסביבי. אני ממלאת את ריאותיי באוויר, מהן מתרחבת עוצמה אדירה לעבר שריריי ואני מגבירה את מהירותי מעבר לכל מה שחשבתי שאני מסוגלת. אני פורצת לתוך בועה גדולה יותר, עפה באוויר לרגע ואז מתרסקת על הרצפה ומתגלגלת עד שאני נעצרת. הריח מבשר לי מה שאני כבר יודעת. הגעתי.