"ברוק!" הוא קורא בשנייה שכף רגלי דורכת בפתח הבית, ואני מגלגלת את עיניי מידית, כאשר אני מהדקת את תיקי לכתפי ומתקדמת אל החדר ישירות.
"דניאל?" הוא ממשיך בבלבול, שהוא שם לב שלא הגעתי לבדי, "מה לעזאזל אתה עושה כאן?" אני שומעת אותו שואל, ונימת זעם קלה מתגנבת לקולו, אך אני כבר נכנסתי אל תוך החדר וסגרתי את הדלת אחריי, כך שאין לי מושג מה קרה לאחר מכן.
כל היום הזה משתבש במוחי, מתחילתו ועד סופו. עוד מהרגע שצעקתי בדרך אל בית הספר, ונוח אמר דברים שככל הנראה לא רציתי לשמוע. ועד לרגע ההוא בקניון, שחיבקתי את דניאל בכזו אהדה. אידיוט מטופש, בסך הכל בובה, זה הכל.
אני ניגשת אל תיקי ומוציאה ממנו את בובת ה"אולף" שזכה בה, וחיוך לא רצוני עולה על פניי. אני מביטה כמה רגעים באיש השלג המחויך, מנסה להבין מה עורר בי כל כך הרבה אהדה כלפיו, או שזה כלפי דניאל. לעזאזל, אני לא יודעת.
אני מחליטה להניח את הבובה בקצה מיטתי, וראשי נח על הכר כאשר מבטי פונה מעלה. אני מדמיינת שהתקרה כעת לא סוגרת אותי, אלא שהיא פתוחה ואני צופה בכוכבי הלילה. העובדה שהערב עוד לא הספיק לרדת לא עניינה אותי, דמיינתי את מה שרציתי שיהיה. אני לבדי, מביטה בשמיים הפתוחים ותוהה לגבי שטויות, כאילו שדניאל הוא הצרה הכי גדולה בחיי.
הודעת טקסט מעירה אותי ממחשבותיי, ואני תופסת בפלאפון שהנחתי על השידה באדישות.
היה כיף בים, תרצי להיפגש שוב?
זה דין. פתאום אני נזכרת במאורעות סוף השבוע, ומכה קלות במצחי, כאשר התקרית הזו נעלמה בין כל שאר הדברים שקרו. גם הסיפור הזה לא מובן לי לחלוטין, כיוון שאני לא רגילה לאנשים מסוגו. וגם העובדה שהוא דיבר עליי עם חבריו, אין לי מושג מה אני אמורה לחשוב. לכל הרוחות, אני מתחרפנת.
אני מחייגת את המספר המוכר ומניחה את הפלאפון על אוזני, ממתינה מעט בקוצר רוח.
"רוק?" הוא עונה במן התפעלות קלה, כאילו לא ציפה לשיחה ממני באמצע היום סתם כך. "בדיוק התכוונתי להתקשר." הוא מוסיף, ואני חשה הקלה רבה. זה לא שהוא מופתע מכך שהתקשרתי, הוא מופתע שחשבנו על כך באותו הזמן בדיוק.
"אפשר להיפגש?" אני שואלת בנואשות, מתרוממת לישיבה ומשפשפת את מצחי.
"אני לא מצליח לנשום היום, המרצים הוציאו אותי מדעתי!" הוא קורא, על סף שיגעון, "אבל רציתי שתבואי מחר, אני חייב לדבר איתך." אני מעט מאוכזבת מכך שהיום הוא לא פנוי, אבל אני צריכה להבין שהוא נכנס למסגרת לחוצה שלא תמיד תאפשר לו לפנות זמן, "תגיעי מיד אחרי בית הספר מחר." הוא מבקש בתחינה, ואני מהנהנת, למרות שלא יכול לראות זאת.
אולי זה לא כל כך נורא, אקח את היום הזה בשביל להירגע, ומחר אוכל להיפגש עם בלייק ולדבר על הכל.
"אני אקח אוטובוס מיד אחרי בית הספר מחר." אני נענית לדבריו בשמחה, לא יכולה לחכות לפגוש אותו.
למרות שאני לא רואה אותו, אני בטוחה שהוא מהנהן כעת בהסכמה, "מעולה, אז ניפגש?" אני מאשרת בחיוך, ומנתקת את השיחה.
YOU ARE READING
שלך ברוקלין
Romanceשלום אבא. זו כבר ההודעה המיליון שאני שולחת אלייך ללא מענה. טוב, אולי לא מיליון. אבל אני בהחלט רושמת לך בלי סוף. אני חושבת שכדאי שאפסיק, הרי אתה גם ככה לא מקשיב לי. נמאס לי לדבר אל מסך הפלאפון הריק, להתעורר בלילה בתקווה שהצלצול מתריע על ההודעה שחיכית...
