ברוך התרגש, אפילו יותר מאותו הרגע שבו הוא ושאר בני משפחתו הגיעו בפעם הראשונה לראות את ירושליים. וזה לא כל כך פשוט לגרום לבן אדם כמו ברוך לאבד שליטה ולרעוד ככה כמו איזה סומאלי חשוף אל הרוח. הרי ברוך כבר עבר כמעט את הכל, ברגל, ואפילו יחף ובלי נעליים. מאתיופיה ועד חולות ניצנה עבר והוא רק בן תשע. אבל עכשיו הוא שוב מתרגש כמו ילד קטן שלראשונה בחיו טועם אינג'רה ובועות השמרים עולות בנחיריו, מתרגשות אל בריחי עצמותיו ומשכרות את חושיו.
אז ברוך התיישב. ואת החבל העבה הוא החזיק חזק חזק בידיו שלא יאבד או יפרם חלילה. והמפקד של ברוך היה מבסוט, כי סוף סוף הוא עשה דבר אחד משמעותי בכל הקריירה הצבאית המחורבנת הזאת שנפלה עליו. כי בכל הזמן הזה ששירת בצבא, בכל פעם מחדש כשהיה נותן לחייל אחר את החבל תמיד הוא היה נדרש לתת הסברים כמו איזה ש.ג טירון למה החבל נגנב או נשאר בלי שמירה. ופתאום יש לו את ברוך שמתרגש מחבל כמו מבחורה יפה. וזה הסתדר לו יופי למפקד של ברוך, כי בדיוק בעוד דקה כל העולם של שניהם יתהפך פתאום.
ולברוך ממש לא אכפת מה יגיד המפקד או למה נפל בחלקו המזל הזה, אז ברוך יושב בפינת עמדת השמירה ורועד. כי עכשיו יש לו חבל ביד וזה כבר יותר טוב מכל מה שרק היה יכול לצפות מצבא ובטח מהצבא עם המדים של המדינה שלו. אז עכשיו מבחינת ברוך כולם בשכונה יכולים לקפוץ לו, גם אברהם, זה שבצבא שלו בכלל לא העז לחשוב על להחזיק חבל אבל אחר כך נהיה רופא מדופלם. כן גם הוא יכול רק לקנא בו. כי אם ברוך הגיע להישג שכזה והוא רק חייל, השמיים הם הגבול בשבילו אחרי השחרור.
וממש באותו הזמן אל הבסיס נכנסה מכונית. וברוך עדיין יושב שם ומתלבט בהתרגשות איך לספר ברחוב ובבית על הכבוד שקיבל, והוא מגלגל את החבל על היד ותסריטים מתנגנים בראשו על חייו הורודים בעתיד.
והמכונית עוברת, ממשיכה הלאה, בלי אישור או בדיקה בעמדה, בלי בושה. היא פשוט נכנסה.
ומתוך המכונית יצאו בחורים, חלקם לבנים וחלקם קצת שחומים. ופתאום השמיים כבר לא צבע תכלת, וזה באסה נורא וזה חרא של סרט.
ובכל הסיפור יש רק מסר אחד, אם לשלוח לכלא - אז בלי חבל ביד. כי בדרך מאדיס בואך ירושליים, מרוויחים משהו, ואם לא נזהרים... מפסידים גם כפליים.
