גורל המקום

פרולוג

חשוב לשים לב לסימני פיסוק, כי זה נורא תלוי איך קוראים את הקטע.
-----
'זהו זה. זה נגמר. מה יהיה עכשיו?'
כך חשבה לה הילדה הקטנה, שישבה בצד, מקורבלת בתוך עצמה ובכתה. בכתה בלי גבול.
'זהו. אין עוד המשך. זה נגמר. זה אבוד. זה... זה...'
היא לא רצתה להשלים את המשפט. היא רק רצתה להישאר שם. להישאר במקומה ולא לזוז. לא ללכת. להישאר. אבל זה היה רחוק מלהתגשם, והיא ידעה את זה. היא גם ידעה שבמוקדם או במאוחר, היא תחזור לפה. כך אמרה אמה. אבל לה, הילדה התמימה, שרק רצתה להישאר, לא היה איכפת.
היא תצטרך לעזוב בכל מקרה, וזה מה שהיה לה איכפת כרגע. רק על זה היא חשבה.
"די להיות פסימית. אנחנו נחזור לפה. מתי שהו."
"מתי?" היא הייתה שואלת, אך אין עונה.
איך אפשר להיות אופטימי, כאשר כולם מסביבך מנסים להגיד לך שיהיה בסדר, ושהכל יהיה כמו מקודם, ורק גורמים לך להרגיש יותר נורא. מרחמים עליך. והיא ידעה, או לפחות חשבה, שכלום לא יהיה בסדר, שכולם משקרים, וחושבים שהיא, ילדה קטנה ותמימה, שלא מבינה. אבל היא כן. היא אומנם קטנה. לפחות יותר קטנה מכולם, אבל היא מבינה. היא מבינה מה אומרים. והיא שומעת. היא שומעת את כולם מתלחששים. מדברים וחושבים שהיא, הקטנה, לא שומעת. לא יודעת. אבל היא שומעת. היא יודעת. היא גם יודעת עד כמה הכל רע. שחור. ריק.
היא ידעה. היא ידעה ושתקה. שתקה ולא אמרה דבר. אך פניה הראו זאת. הראו את מה שלא אמרה. והיא, הילדה הקטנה, שתקה וקיוותה לטוב. קיוותה שלא הכל יהיה שחור. כמו שחשבה.