' שתי קערות בבקשה ' בטי הסתכלה עלי במבטה המוזר, כשפיה מופנה לצד ועייניה השחורות לחלוטין בוחנות היטב את תג הזהות שלי. היא הגישה לי שתי קערות. הראשונה הייתה עגלגלה וסדוקה, בתוכה היה מרק עוף עם ירקות, שיתום מספר 312 כל כך אהב. הקערה השנייה הייתה קמורה ומלוכלכת, עם אורז לבנבן. בשבילי, בשביל ביי הנער הביישן שאיבד את חברו היחיד. אני שומע את הפלדיום האדומות שלי שנוגעות ברצפת חדר האוכל של האורפנסוורלד, ואני בטוח שאני שומע גם את הדמעות. יתום מספר 312 היה כול כך מסתורי.
הוא אף פעם לא הזכיר את שמו לאחר שהמנהל נתן ליתומים, שורדי האפלה זהות חדשה. אפילו בתג זהות שלו שמו היה מחוק לחלוטין.
הוא היה עושה צלליות עם אצבעותיו השמנמנות , שאף פעם לא ניחשתי מה מהותם. אבל כול כך אהבתי את יתום מספר
312. היה לנו תחביב, שהיינו יושבים בספסל הקבוע שלנו בחדר אוכל, וכשהאבק היה מתפזר, היינו סופרים אותו. פעם אחת ספרנו 2089 גרגירים. תמיד היו מלווים ציחקוקים לתחביב שלנו. היינו סופרים גם את הציחקוקים. פעם אספנו רק 233 גרגירים, ושמענו 1007 ציחקוקים.
