מסביב

הצעה בלתי צפויה

"אתם רוצים לדעת מה יש לי להציע לכם?" שאל האיש
"כן, בבקשה!" אמר אחי כשהוא מרים גבות.
התחלנו כבר לרדת, כשלפתע הקול שלו אמר משהו שהקפיץ אותי חזרה.
"כרטיסים לחו"ל" אמר
קפצתי למעלה
"אהה.. סליחה.. מה??!?"
"כרטיסים .חו"ל.חינם. פשוט בואו אחרי!"

"אני לא מאמינה לך!" צעקתי והסתובבתי. הוא הנמיך את קולו:
"5 כרטיסים. לך, לפיטר, לאבא, לאמא ולרז הקטנה.." "אני יודע הרבה, כדאי לך להיזהר..." בשלב זה החלטתי ללכת איתו. הלכנו עד לשדה הכלניות ושם האיש המוזר אמר לנו לעצור. הוא ספר את הכלניות עד שהגיע לשורה החמישית, ואז קטף את הכלנית השלישית. רציתי לצעוק עליו! להגיד לו שיתבייש! ושזה פרח מוגן! אבל אז נזכרתי במה שאני קטפתי לאמא... אבל אי אפשר להשוות את שני המקרים הללו בכלל! האיש קלט את מבטי המבולבל והבין. "אל תדאגי" הוא אמר.
"זה פלסטיק" וזה באמת היה! הבטתי לרגע בכל שאר גבעולי הכלניות היפים, ואחר כך בזה. היה הבדל משמעותי!
"בכל אופן, מה אנחנו עושים כאן?! לא נקבל כרטיסי טיסה מכלניות!"
האיש סימן לנו לחכות.
חיכנו דקה.
לפתע, בדיוק במקום בו עמדה כלנית הפלסטיק לפני כמה שניות, נפער בור באדמה .
"אריק" אמר האיש.
"מה המצב משה?" שאל אריק את האיש, שעכשיו קראו לו משה.
" טוב, לא טוב.,.אבל יש לי כאן שני לקוחות חמודים, אז תן לי לקחת 5 כרטיסי טיסה בבקשה"
נבהלתי."לקוחות??!!"
"אל תדאגי." הוא אמר. איכשהו סמכתי עליו.
הוא הושיט לנו מעטפה. פיטר פתח אותה. הוא הוציא 2 כרטיסים.
"אה, אני לא גאון במתמטיקה" אמר "אבל חסרים כאן 3 כרטיסים!" שלחתי לו מבט. ידעתי שהוא צודק, אבל אנחנו חייבים להגיד תודה על כל כרטיס.
"אל תדאגו, לא שכחתי" צחק האיש. הוא הוציא שני כרטיסים, עטופים בזהב טהור.
"אלו כרטיסי הזהב שלכם" הוא הושיט לנו את הכרטיסים. שמי ושם אחי היו כתובים עליהם. "הם אינם מוגבלים" אינם מוגבלים? איזה כייייף! האיש הזה סתם פוגש אותנו ברחוב ונותן לנו כרטיסים לא מוגבלים! אבל רגע, חייב להיות כאן מלכוד! איש זר שפוגש אותנו ברחוב? נותן לנו דברים מדהימים כאלה? פתאום שמתי לב לפגם : "איפה הכרטיס החמישי?" הוא הושיט לנו אותו " עוד כרטיס זהב, תצטרכו להחליט למי לתת אותו"

נראה שאין מלכוד.

"רק דבר אחד, אם תהיו פעם באיטליה, יש לי שם חבר, קרוב לכיכר, תוכלו להתארח אצלו."

"תודה" חייכתי בנימוס. אחי הסתכל עלי ולא הבין, סימנתי לו שישתוק. למשפחתנו יש חלום לבקר באוסטריה, ואנחנו נגשים אותו.
"רגע!" נזכרתי! אין שום אוסטריה ושום נעליים! "לאן הכרטיסים?"
הבטתי על הכרטיס, היה כתוב שם: מקום:כל מקום

"ואו" חשבתי נפרדנו מאריק והודיתי למשה "אל תשכחו, איטליה.. זה ברומא
סגרנו את הבור של אריק, מיד צמחה במקום כלנית פלסטיק נוספת.
אוסטריה היר ווי כאם.