מלון מטרפיורל (מוקפא)

פרק ראשון.

היא התעוררה ליד החלון של המונית. לידה היה תיק היד שלה, העשוי עור תנין, מבית "גוצ'י", שהיה של סבתה, שהיא אהבה מאוד.
היא הסתכלה על שעונה. השעה הייתה שתיים. מרתה (או כמו שכינו אותה, מרת') שמה את המשקפיים שלה, הזיזה מפנייה את שיערה הג'ינג'י בגוון אפור וכתום בוהר כמו סערה שעוברת על שרפה בחשכה, והסתכלה דרך חלון המונית על המראה של העיר ניופורט ניוז, הנמצא במדינת וירג'ינה. "אנחנו נגיע בעוד רבע שעה." אמר הנהג, שהיה במין מעיל שחור, שהיה מלוכלך מאבק. "נו טוב" מרתה אמרה בקול שלא היה בכלל מחביא את העובדה שהיא התעוררה. "אבל אני עדיין לא מבין, למה את צריכה להגיע למלון הזה? נראה לי שהמקום הזה די מחורבן, ועוד אומרים שחי איפשהו בסביבה רוצח סדרתי, ובכללי, נעלמו שם, לעזאזל, מינימום 23 אנשים. את על בטוח רוצה להיות שם?" הוא שאל את מרת', אשר הסתכלה עדיין בחלון ואז הסתכלה על הנהג.
"אני לא מאמינה בכל הדברים האלו" אמר בקול שלוו, כאילו לא שמעה את זה שיש שמועות על רוצח או על ה-23 האנשים שנעלמו. "נו טוב, בחירה שלך, אני לא הולך לעצור אותך".
מרת' הסתכלה דרך החלום עוד פעם. הם עברו רחובות, אנשים, חנויות, סטארבקס, עוד סטארבקס, מה לעזאזל למה יש שם כל כך הרבה סטארבקסים. חנות של סי אנד אם, ועוד דברים רבים.
המכונית עצרה.
"אוקיי, הגענו. עשיתי את עבודתי. על כל שעות הנסיעה, תנו לי בבקשה מאתיים חמישים ושש דולרים, בבקשה." אמר הנהג.
"אפשר עם אשראי?" שאלה מרת' וכבר מהירה להוציא את הארנק מהתיק.
"כן, רק תוציאי יותר מהר. המקום הזה לא עושה לי טוב." אמר הנהג, שנשמע טיפה מבוהל.
"הנה! טוב, תודה ולהתראות!" אמרה מרתה השמחה.
"להת'." אמר בקצרה הנהג.
מרתה יצאה החוצה מדלת המונית לרחוב, סגרה אחריה את הדלת, והסתכלה סביב.
הנהג כבר נסע לדרכו, אולי בחזרה לוושינגטון, אולי למקום אחר. מרתה שמה לב שהיו ברחוב רק בערך שני אנשים, שלא כללו אותה. זה די היה מוזר, בשל כי הרחובות האחרים היו מלאי חיים, או לפחות, חיים למחצה. היא הסתכלה לימין ושמאל בניסיון למצוא את הכניסה למקום שהיא רצתה לבוא עליו. היא מצאה מימינה שלט מעל דלת, שהיא כתוב עליו מלמעלה למטה "מלון מטרפיורל".
היא הלכה לשם, ושמה לב שמקרוב היו נראות עוד מילות, שהיו מראות משפט אחד: "ברוכים הבאים למלון מטרפיורל".
היא הסתכלה על הדלת הזכוכית הגדולה הכפולה, ופתחה אותה. היא נכנסה למלון, והתפעלה מממדיו העצומים. כל הרצפה הייתה מכוסה בשטיח אדום-קרוב לבורדו. באמצע החדר הייתה, ככל הנראה, פינת ההמתנה. מין סלון גדול, עם ספות לבנות מעור (שכנראה היו עשויות על ידי אדם), שני שולחני קפה מזכוכית, ושטיח נוסף אליפסי שנראה כאילו עשוי מזהב. על התקרה הייתה מנורה מזכוכית, שהפיקה אור גדול לחדר. מלפנים היו במרכז שתי מעליות, ולידן היו שתי גרמי מדרגות מעוגלים, כנראה לקומות הגבוהות יותר. מצד שמאל, ליד פינת ההמתנה, היה כנראה המקום שבו היו מביאים את המפתחות לחדרים. וגם,אולי, מקום מידע. מרתה, ללא שום נחיצות למהר, הלכה לדלפק. כשהגיעה, היא ראתה את הדלפק. הדבר הראשון שמה לב זה שהדלפק היה עשוי מעץ כהה מאוד. בפנים היו מפתחות, טלפון, ועוד כמה דברים. על הדלפק היה פעמון קטן.
מרתה נגעה בפעמון, ונשמע צלצול קטן מהפעמון. מרתה חיכתה שם כמה זמן.
הדלת משמאל נפתחה הצלצול הפעמונים שהיו מעלייה, וממנה יצאה אישה זקנה נמוכה, בשנות, הששים או השבעים לחייה.
שיערה היה התחיל להצבע באפור-שיבה.
הייתה לה מין חליפה בצבעים בהירים חלשים, ומשקפי ראייה בצבע שחור.
"שלום." אמרה האישה, "קוראים לי לילאק סיידר וולצ'י, האם אני יכולה לעזור לך איכשהו?" שאלה לילאק את מרתה בפנים, שהיו גם כעירניות, וגם כעייפות, כאילו היא עייפב מחייה וממה שקוראים בהם, אבל היא ישנה טוב בלילה, וזה הזמן היחידי שבו היא יכולה לשכוח לפחות בזמן כלשהו את קיום חייה. "כן, אני צריכה מפתח לחדר במלון שלכם." אמרה מרתה בחיוך על פנייה.
"הו, מעניין למה." אמרה הזקנה, אולי בציניות. "פשוט אני רוצה להפגש כאן עם אבי אחרי הרבה זמן שאני לא נפגשתי איתו." אמרה מרתה בלי שום סוד.
לילאק נאנחה "נו טוב, אני עכשיו אמצא לך מפתח לחדר".
היא הלכה לאחד מהמפתחות, הורידה אותו, ונתנה למרתה.
"תודה. ודרך אגב, אם משהו, קוראים לי מרתה." היא אמרה כשהלכה כבר למעלית.
"כן, אני חושבת שזה מאוד יזדקק לי" אמרה לילאק, אולי עוד פעם בסרקזם. אבל הפעם במשפט הזה היה משהו שלא מוסר טובות, כאילו מרתה תשאר כאן להרבה זמן.
היא השאירה את המחשבה הזאת בצד ונכנסה למעלית. היא הסתכלה על המפתח. לידו הייתה כרטיסיה עם המספר של הדירה ושל הקומה. קומה 6, דירה 173.
היא לחצה על מספר קומתה. הדלתות של המעלית נסגרו, והמעלית עצמה התחילה להעלות. עברו כמה שניות, ואז המעלית נפתחה לקומה. מרתה יצאה עם המזוודה, והלכה לצד ימין. היא עצרה ליד הדלת, ופתחה אותה. החדר היה בגודל של סלון של דירה די גדולה, ובצד השמאלי של המיטה הכפולה היו השירותים. מרתה התחילה לסדר את כל הדברים שלה מהמזוודה.

אחרי שהיא כמעט סידרה את הכל, היא פתחה את המיני בר שליד הגזייה כדי לשים את התה ירוק שלה בטעם יסמין הבריא שלה.
"תה ירוק בטעם יסמין, מה? לא טעמתי אותו כבר עשרות של שנים, כבר הספקתי לשכוח את הטעם..." אמרה מישה מאחורי מרתה.
מרתה הסתובבה בבהלה לאחור, ואת האת הדמות יושבת על המיטה. זאת הייתה אישה עם שיער בלונדיני אפל קצר ו-"נפוח" עם מין תלתלים, שנוטה על הצד השמאלי שלה. היה לה בגד שחור, שהתחיל מהכתפיים והסתיים בלהסתיר לה את איבר המין. היה לה מעיל פרווה. העיניים שלה היו נראות דיכאוניות, וקצת עם איפור מרוח, כאילו בכתה קצת, והיו לה כיסים מתחת לעיניים. העקבים שלה היו שחורים, והחזירו אור. "...אבל אני זוכרת שהטעם של זה היה כל כך מגעיל, שאני לא הולכת לטעום את החרא הזה שוב".
"הו, לא שמתי לב עלייך!" אמרה בהתפלעות מרתה המפוחדת.
"נו כן, שמתי לב, את הלכת ממקום אחד לאחר כמו משוגעת ונראה לי שקצת התעוורת בגלל כל הרוח שעשית עם הרוח שלך" אמרה האישה, שנראתה כבת 35.
"טוב..." אמרה מרתה. "קוראים לי מרתה אלסון, דרך אגב. נעים להכיר!" אמרה מרתה בדחיפות כדי לשנות נושא.
"כן כן, גם אותך נעים להכיר" אמרה בקול עייף ומלגלג האישה, "קוראים לי לינדזה אוברקלווד. גם - פחחח - נעים להכיר." אמרה לינדזה.
"טוב, אני חושבת שנפגש עוד הרבה פעמים. תאמיני לי, את תשארי כאן להרבה זמן" אמרה לינדזה בפשטות כזאת, כאילו היא כבר אומרת את זה שנים על גבי שנים.
"מה זאת אומרת 'השאר להרבה זמן'?" שאלה מרתה.
"עוד תראי, מרתה, עוד תראי." אמרה בזמן שקמה לינדזה. "נו טוב, בינתיים תנסי לעשות את דברייך בלעדיי, ואני אעשה את דבריי. טוב, צ'ילי קון קרנה, כמו שאומרים." פתחה האישה אפורת מזג האוויר.
"היא די מוזרה" חשבה לעצמה מרתה,
ואז חזרה לשים את הכל בחדר.

''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''
אהם אז ככה, זה סיפור חדש, על ילדה בת תשע עשר בשם מרת', שרוצה למצוא את אביה כמה וכמה שנים, ואז הגיעה עלייה מכתב מאביה כדי שהיא תבוא למלון "מטרפיורל" (אם הפנינה, אבן חן, החומר שעשויות ממנו הצדפות).
זאת בקצרה ובלי ספוילרים.
וזה הפרק עם הכי הרבה מילים שכתבתי אי פעם. 1048 מילים רק בחלק המסופר. השיא הקודם שלי הוא קצת יותר משמונה מאות מילים בפרק השני או הראשון של "יומן (מוח) החצוייה והנצר". אז כן. הצלחתי לכתוב אותו אחרי כמה ימים של אי-אפשרות לכתוב. יאייייי. ובקיצור ביי. תהנו. ותחכו לפרק חדש. של הסיפור הזה ושל היומן.
ו...

בינתיים, סבתא, רות סוף.