כריסטיאן הביט בתקרה הנמוכה שבחדרו חסר הבעה. הוא תופף באצבעותיו הדקיקות על סדין מיטתו, שהיה עטוף בקפידה מעל מזרנו העבה. הוא היה רק בן שתיים עשרה, והיה כולו נרגש לקראת יומו הראשון ב׳בית הספר היוקרתי לבנים סנט ג׳יימס׳. מבלי ששם לב, החל ללעוס את לשונו במתח. זה נעשה כבר מנהג, ולשונו המצולקת העידה על זה. הוא הביט בשעון המוזהב שנח ליד מיטתו בתקתוק שקט. השעה הייתה כבר שתיים עשרים ושמונה לפנות בוקר. כריסטיאן פיהק קלות והתהפך במיטתו, טמן את ראשו בכרית והרגיש את עפעפיו נעשים כבדים, ובאיטיות סגר אותם ושקע בשינה טרודה.
באותו זמן, נער אחר חשב על החברים הרבים שיכיר שם, בסנט ג׳יימס. הנער, ששמו לוקאס, גירד את מצחו בהרהור - לא כל יום הוא היום לפני התחלת שארית חייך, נכון? אה, רגע... לא משנה - הוא נרגש מדי בשביל להיות נבון. הוא מעיף מבט אחרון במדיו שנחים על הכיסא בקצה חדרו הקטן, ועוצם את עיניו - ונרדם.
