החולות הסגולים

פרולוג

פני צפתה בהבאתה של החדשה מגג הספרייה, יושבת לצד ראן - צופים במחזה המוכר של שק הסדין העבה שנשא את חסר המזל הבא שיועד להירקב פה, בשממה. השק, ששוליו היו לפותים בין טפריהם של שניים מהדואים, נע ונד בפראות, כאילו מי שבפנים מתפתל. נאבק.
פני נמלאה הערכה. המקרה היחיד הידוע לה בו מישהו שהובא נאבק הוא המקרה שלה עצמה. היא נגעה בהיסח דעת בצלקת שחצתה את פניה בצידה השמאלי - "מזכרת ידידותית" מהפעם ההיא בה הייתה טיפשה מספיק כדי לא לפחד מהדואים. למרות שנדמה לה כי חלפו עידנים, רק לפני כחצי שנה פני הובאה. פני נאבקה אז בשק מבפנים, וברגע שנגעו רגליה באדמה - היא רצה לאחד משני הדואים שנשאו את השק שלה ותקפה אותו בפזיזות עם הלהב הפשוט שהצליחה להביא עמה. כעונש על הטיפשות ההיא, הדואה שהסתערה עליו זיכה אותה בשריטה ההיא. כששחזרה במוחה את האירועים האלה לאחר מכן, היא הבינה שיצאה מפשע שכזה יחסית בזול - לולא התגוננה ונסוגה במהירות, יכלה הפגיעה להיות חמורה יותר. היא כבר ראתה מקרים חמורים משלה עקב ניסיונה המר במושבת המדבר.
"את בסדר?" קולו הרך והמודאג של ראן החזיר אותה בבת אחת למציאות. ראן, שהכיר אותה טוב יותר מכל אדם אחר, הבחין במחווה המוכרת והלא מודעת שלה, להושיט יד לצלקת שלה בכל פעם שחשבה על הדואים, או על החוקים הנוקשים שאכפו.
פני נזפה בעצמה - היא צריכה לשים לב יותר טוב להרגלים שלה. כמובן שמבטו החד של ראן, מאחורי משקפיו עבי העדשות, לא פסח על התנועות הלא מודעות שהעידו על חוסר השקט שלה. הוא יכול לקרוא אותה כמו ספר פתוח. היא צריכה לשלוט בעצמה - אם ראן ידאג לגביה, הוא יפסיק לדאוג לעצמו ודעתו תהיה מוסחת: שני דברים שאף אחד לא יכול להרשות לעצמו במושבת המדבר.
היא כפתה על פיה להתעקל בחיוך הציני שלה, להראות לו שהיא בסדר וכרגיל. לא להדאיג אותו בשום מחיר. אולם, עיניו הירוקות הכהות לא פספסו את העובדה שידה, שקודם השתהתה על הצלקת שלה, הייתה קפוצה לאגרוף לצד גופה.
למרות שהוא ראה מעבר להעמדת הפנים שלה, הוא הסב את מבטו בחזרה לדואים הלופתים את השק והיא עשתה כמותו.
מראה הדואים המכונפים האוחזים בשק הלבן (או שבעבר היה לבן - לפני שהצטברו עליו שכבות של חול ולכלוך) הזכיר לפני את הסיפור המוכר שהורים מספרים לילדיהם התמימים והסקרנים על הבאת ילדים לעולם: על החסידה עם השמיכה הנתלית ממקורה, בה לכאורה שוכן התינוק.
גיחוך ציני התבשל בתוכה. המשל המעוות תאם לסיטואציה כמו שכפפה התאימה לברווז.
הדואים שמטו את השק והוא נפרש על הקרקע בעננה של חול מדברי. מבעד לחול פני הבחינה בקווי מתאר של דמות קטנה ורזה מדדה בתוך הבלגן. כשהחול התפזר לאחר שניות ספורות התבהרה התמונה. ממעלה הגג השקיפה פני על נערה צנומה, לכל היותר בת שלוש עשרה - צעירה מפני בשנתיים - לבושה בבגדים יומיומיים ונקיים יחסית, כמו כל אחד חדש. היא לבשה חולצת טריקו של להקת "הביטלס" מתחת לז'קט ג'ינס ירוק לא מכופתר עם שרוולים שהגיעו לנערה עד למעל המרפקים, מכנסי ג'ינס מקושקשים ברשומות ושרבוטים בעט עד לברכיה החשופות ונעלי "אולסטארס" אדומות מעל לגרביים לא תואמות. היה לה שיער אדום כהה, בגוון של נחושת, שקצותיו המבולגנים ליטפו את כתפיה ופוני פרוע. היו לה פנים ינשופיים מלאי הבעה וסקרנות - כאילו היא אליס הבוחנת בפעם הראשונה את ארץ הפלאות, ולא ילדה חסרת מזל שהושלכה אל המדבר. עורה החיוור וזרוע הנמשים היה צרוב שמש, כאילו הרבתה לשוטט בחוץ.
פני הספיקה לראות הרבה חדשים בימיה במושבה, רבים מהם אף צעירים מהנערה הקטנה והמשונה הזאת, אבל זאת עוררה משהו בפני. היא לא ידעה אם זהו צורך לגונן על הנערה הקטנטונת עם העיניים הגדולות והינשופיות או שמא היה זה פרץ הערכה שמילא אותה לאור ההתנגדות האמיצה של החדשה מול דואים המרתיעים.
והדואים אכן היו מרתיעים - הם נראו כמו וריאציה משונה של הגריפון המיתולוגי: הם היו פנתרים שחורים כלילה, מכונפים בכנפיים מלכותיות וגדולות שאור השמש השתקף בנוצותיהן. היה להם זנב כבד כשל קנגורו שאיפשר להם לעמוד על שתי רגליהם האחוריות. מלבד זאת, גודלם היה כפול מזה של פנתר ממוצע. והיה משהו מוזר בעיניהם, משהו שעורר בפני אי נוחות...
"את באה?" שאל קרא אליה ראן, בדרכו אל הדלת הקבועה ברצפה של גג הספרייה, שהובילה לפינה שלהם.
היתה זו שעת בוקר מוקדמת, והם בדיוק קמו והתחילו להתארגן לקראת יציאה לשוק התת קרקעי (כלומר, פני בדיוק התעוררה משנתה העמוקה. ראן כבר היה על רגליו, מכין ארוחת בוקר מהשלל שנותר במחבואם) כשהם ראו את הדואים בשמים ומיהרו לצפות מגג הספרייה, מונעים מהסקרנות שאפיינה את שניהם.
קרקור בטנה של פני ענה על שאלתו לפני שפצתה את פיה. היא הצטרפה אליו, עדיין שקועה במחשבות לגבי החדשה.