המפקד ג׳ורג׳ מכוון אליי אקדח. דמעות עולות בעיניי.
״אדוני, אני נשבעת לך שאני לא יודעת! בבקשה עזוב אותי!״ אני צועקת בקול ומנסה להשתחרר מהאזיקים. אני מאגרפת את ידיי וציפורניי מתחפרות בעורי.
אני רק בלרינה.
אני לא יותר מזה.
אני לא רוצחת.
~
הכל התחיל לפני חצי שנה, בבית הספר לאמנויות סנט לואיס בלוס אנג׳לס. זה היה היום הראשון שלי, ואני זוכרת שממש, ממש פחדתי.
פסעתי אל האוטו ברעד. אבא שלי המשיך להעיף בי מבטים מתוחים ממושב הנהג. נאנחתי וחייכתי חיוך מרגיע. ״אני אהיה בסדר, אבא.״ אמרתי לו.
״את נשמעת כאילו את יותר מנסה לשכנע את עצמך מאשר אותי.״ גיחך ועקף נהג שיכור. הוא צפר לאחד שכמעט נכנס בילד שחצה את מעבר החציה והמשכנו הלאה. ״קיטי,״ אבא שלי הביט בי דרך המראה. העפתי בו מבט.
״אני לחוץ. מה אם לא תאהבי את האוכל? ומה אם המיטה תגרום לך בעיות גב?״ הוא טופף באצבעותיו על ההגה בקצב. ״אבא? אני אהיה ב-ס-ד-ר.״ ובנימה זו אבא שלי החנה את האוטו מחוץ לבית הספר המפואר . הוא עזר לי להוציא את המזוודה החומה שלי ולגרור אותה עד לשער. ׳בית הספר הזה באמת היה יפה.׳ חשבתי לעצמי בזמן שאבי צלע אליי. ״כאן אנחנו נפרדים, קיטי.״ אמר וחיבק אותי בחוזקה. השתעלתי קלות. ״ביי אבא. אוהבת אותך.״ מחיתי ממנו דמעה. ״תראי להם מה זה!״ הוא הניף את אגרופו באוויר בזמן שחזר אל האוטו בצליעה.
לקחתי נשימה עמוקה.
״זה קורה.״ נשפתי החוצה ונכנסתי בשער.
בית הספר היה די ריק, אולי מכיוון שהייתה זו שעת ארוחת הצהריים ; קולות צחוק עלו מבניין נמוך ורחב ; שיערתי שזה חדר האוכל. מימין אליי שכנה סדרת ביתנים, משהו כמו חמישה, צבועים בגווני ורוד ופסטל, ומשמאלי שכנו שישה ביתנים צבועים בחום, ירוק, ואחד מהם אפילו היה צבוע בצבע שחור. חייכתי והתחלתי לפסוע לעבר הבניין המרכזי, בניין צבוע תכלת שעליו מתנוסס שלט גדול: ״בית ספר סנט לואיס שולטטטטטטטט!!״ צבוע בצבעי הקשת ובטביעות ידיים. נכנסתי פנימה בחשש וגררתי את המזוודה שלי לקצה החדר. ״שלום!״ חייכה אליי אישה עם שיער בצבע בלונד פלטינה חלק והרבה מאוד בוטוקס בשפתיים. ״אני המזכירה גבי. אפשר לעזור לך, מותק?״ שאלה ומצמצה פעמיים.
״הה- קוראים לי וונדי בראון-״ גימגמתי. המזכירה הסירה את משקפיה המנומרים והרימה גבה. ״את וונדי בראון?״ שאלה בקול מעט צרוד. הנהנתי בחשש. ״וואו! את סלבריטי!״ קראה וקמה מהכיסא שלה. היא לבשה שמלה בהדפס פרחים צבעוניים. ונעליי עקב צהובות. הצבע עורר בי בחילה.
״את נרשמת, נכון?״ שאלה וחיבקה אותי. הנהנתי שוב, מעט בהלם מהמצב. ״טוב, קחי, הנה המפתח לחדר שלך-שלכן, כלומר. את בביתן מספר שלוש בחדר מספר שמונה. את צריכה עזרה עם המזוודות, מותק?״ שאלה. הנדתי בראשי קלושות לשלילה. ״הה-תודה.״ מלמלתי וחטפתי בעדינות מידיה את המפתח. מיהרתי לקחת את המזוודה ולצאת משם במהירות. ״איזו אישה מוזרה.״ מלמלתי לעצמי בעודי הולכת ובוהה בדשא. ולפתע, הרגשתי שהכל הופך שחור ואז חוזר למציאות. משהו רך הוטח בפניי, משהו בריח אביב ופרחים ו-״היי.״ קטע קול עמוק את מחשבותיי. ״אני ג׳יימס.״ חייך אליי בחמימות. הרמתי אליו מבט. ״הכל בסדר?״ שאל והביט בעיני. בהיתי בו, ורק אז קלטתי שאני עומדת שם כבר כמה דקות.
ושהפה שלי פעור.
מיהרתי לסגור אותו והסמקתי במבוכה. ״את צריכה עזרה?״ שאל ג׳יימס. הנהנתי במרץ והובלתי את ג׳יימס אל ביתן שלוש.
התיישבנו על המיטה הריקה היחידה בחדר שלי. היו שם ארבע. ״אר- כמה לא מנומס מצידי!״ גימגמתי. ״אני וונדי. וונדי בראון.״ אמרתי. ג׳יימס משך בכתפיו. ״ג׳יימס. ג׳יימס בונד.״ אמר בנימה עמוקה יותר. צחקתי. ״סתם, קוראים לי ג׳יימס סטיילס. תתעלמי מהשם הקשה להגייה.״ גיחך. ״אני לומד אמנות. ומה את לומדת?״
״אא- מחול.״ בלעתי את רוקי. ג׳יימס הרים גבה לרגע, כאילו מנסה להיזכר במשהו. ״הה- נכון.״ הוא צחק. ״את בביתן שלוש. אני מגושם.״ חייכתי.
לבסוף ג׳יימס קם. הבטתי בעיניו הירוקות.
היה לו שיער שטני מדהים ועיניים שהזכירו לי יער כלשהו בנורבגיה שביקרתי בו פעם.
הוא היה מדהים.
ואז קלטתי שאני שוב בוהה בו, וכנראה שגם ג׳יימס קלט, כי האזניים היפיפיות שלו האדימו. ״אני אלך עכשיו.״ צחק. ״יש לי שיעור.״ ״ביי.״ גימגמתי. הוא חייך אליי, יצא וסגר את הדלת אחריו. מיהרתי ללבוש את בגד הגוף שלי והגרביון. שיערי כבר היה אסוף לפקעת יפהפיה הדוקה. מעל בגד הגוף לבשתי טייטס עד אמצע הירך, חצאית שיפון שחורה וגרבי ברך עם פסים צבעוניים. לבשתי את נעלי הבלוך שלי ולקחתי את נעליי הפוינט בתיק הקטן, יחד עם בקבוק המים , הגומי למתיחות, משקולות הרגליים, תחבושות אלסטיות, ברכיות, והרשימה פשוט לא נגמרת. כיתפתי את התיק ויצאתי מהחדר בחיפוש אחר הסטודיו.
~
הייהיי! אז זה היה פרק ראשון, מקווה שאהבתם, פרק שני בקרוב :)
-אפולו-
