ארבע עיניים ירוקות

פרק 1

הסיפור מתרחש כשלושה חודשים לאחר התיאור של הסיפור (מומלץ לקרוא) ובאיזשהו שלב אני אעבור לזמן הווה ולא לזמן עבר. אני חושבת.
- -

**כעבור שלושה חודשים**
בשביל מה את בכלל עובדת, מייבל.״ קמיל אמרה לי בעודה מסדרת את הבר. ״ברצינות, חמישה מליון, והיא עובדת.״
״מה אני אעשה בחיים אם אני לא אעבוד?״ שאלתי.
״הגיע הזמן שתצאי מהבית. את צריכה למצוא חבר.״
״מה פתאום חבר?״ שאלתי בתדהמה.
״את בת 21, לעזעזל.״ קמיל הביטה בי. ״אולי תלכי לאוניברסיטה?״
״כבר למדתי באוניברסיטה, קמיל. שכחת?״ אמרתי לה.
״נכון, את סוג של גאון כזה.״ קמיל אמרה בחצי זלזול וחייכה אליי, כדי שלא אעלב.
״לא נעלבתי.״ הודעתי לה.
״יופי.״ היא חייכה אליי. ״תזכירי לי מה למדת?״
״פסיכולוגיה,״ השבתי.
״ו..?״
״מה?״
״נו אז תמצאי עבודה.״
״בפסיכולוגיה?״
״מייבל, את יודעת כמה אנשים משקיעים את הנשמה שלהם כדי לצאת עם תואר בגיל 21? יש לך חמישה מיליון שקלים, את יכולה לפתוח משרד!״
״זה לא עובד ככה, קמיל.״ אמרתי לה.
״אז איך זה עובד?״ היא שאלה והניחה את ידיה על מותניה.
״אממ.. צריך.. ללכת ו.. למצוא משקיעים. ואז צריך למצוא לקוחות. ו.. אממ זה לא קל!״ ניסיתי להסביר לה, למרות שבעצמי לא ידעתי כלום.
״אה באמת.״ קמיל אמרה בגיחוך.
״ואיך אני אמורה לעשות את זה?״ שאלתי בתסכול.
״חמישה מיליון שקלים. למען השם.״
״ואם.. ואם אני נהנית לעבוד כאן בבר!״ מלמלתי.
״אז תקני אותו.״ קמיל אמרה והתרחקה ממני.
הבטתי סביבי בתסכול. קמיל צודקת. לא אוכל להישאר כאן זמן רב. אחרי שביאטריס הלכה, כבר אין משמעות לעבודה שלי כאן. זה לא משנה כבר.
כשביאטריס היתה איתי, עבדתי כדי לא לשבת בבית ולחכות שתחזור כל היום. יצאתי לעשות משהו, כדי לא להשתעמם. אבל היום, היום זה כבר לא משנה, גם ככה היא לא תחזור. היא הלכה.
אבל אני כן חייבת לעשות משהו עם החיים שלי
לבסוף, נטשתי את עמדתי ליד הבר והצצתי בשעון. המשמרת שלי נגמרה. זמן לחזור הביתה.
**
צלצול בדלת.
״כן?״ קראתי ממקומי ליד השולחן במטבח.
״משלוח לגברת אנדרסון.״ שמעתי קול מאחורי הדלת. ניגשתי לפתוח אותה.
״שלום גברתי.״ הדוור שלנו, אדון סמית׳, חייך אליי בחביבות.
״אדון סמית׳, השעה תשע בערב, למען השם!״ בהיתי בו בתדהמה.
״טוב, נאמר לי שזה דיי דחוף.״ הוא דחף לידיי חבילה קטנה עטופה בנייר חום פשוט. על החבילה נכתבה הכתובת של ביתי, אבל לא את כתובת האדם ממנו היא נשלחה. אדון סמית׳ נתן לי לחתום ולבסוף הלך משם.
סובבתי את החבילה בידי בזמן שנעלתי את הדלת, וחזרתי לסלון. בזמן שהתיישבתי על הספה פתחתי את החבילה.
בתוך החבילה נח מכתב בתוך מעטפה, וקופסת עץ קטנה. פתחתי את המכתב.
מייבל שלום,
אני מקווה שהמכתב שלי הגיע לידייך. ניסיתי כל כך הרבה זמן לשלוח אחד, טוב, האמת שלא כל כך הרבה זמן. מאז שהגעתי לכאן, לפני חודש. רציתי לומר לך שמצאתי משהו חשוב. משהו שקשור לאמא ואבא.
אני אשמח מאוד אם תוכלי לעקוב אחריי לכאן. אבל לצערי, אני לא יכולה לומר לך את מיקומי האמיתי, לכן שלחתי לך את החפץ שבקופסא. הוא יעזור לך להגיע אליי, אני מקווה. השתמשי בו בתבונה.
בנוסף, אני מאוד מתגעגעת אלייך, ומקווה שאפגוש אותך בקרוב. כשתגיעי, יש מישהו שחשוב מאוד שתפגשי כאן.
שלך, ביאטריס.

הבטתי במכתב שבידי בתדהמה. סוף סוף, אחרי כל כך הרבה זמן שחיכיתי! סוף סוף ביאטריס כתבה לי!
פתחתי במהרה את קופסת העץ. בתוכה נח תיליון זהב גדול בצורת אליפסה.
מה תיליון יכול לעזור לי במסע לביאטריס?
התיליון צפצף, והפלתי אותו על הרצפה מרוב בהלה.
מה זה היה?
הרמתי את התיליון בזהירות, ופתחתי אותו. בתוך התיליון נראה מסך אלקטרוני. ועליו היה כתוב,
קרב עין לזיהוי אישי.