R U Happy Now? || YoonMin

1

אז אז אז אז אז זה יהיה מלא אנגסט אז אני מצטער אם מישהו מכם ייאבד את הרצון לחיות בזמן קריאת הפאנפיק. יש לי נטייה לכתוב על דברים אופטימיים וחמודים (לא).

----------------------------------------------------------

מין יונגי בהה במבט חלול במרצה שלו. היא דיברה על משהו, בזה הוא היה בטוח, הוא גם ידע שזה קשור לעבר, אבל יותר מזה? זה כבר היה למעלה מהבנתו.
הוא פשוט היה... עייף. עייף מהחיים, מאנשים, מהשגרה... פשוט, עייף מהכל.
הוא היה כל כך עייף שהוא לא שם לב למבט הקודח שנעץ בו פארק ג'ימין, ההובה (הערה: הובה=כינוי לתלמיד צעיר ממך. ההפך מ"סונבה") כסוף השיער והלחלוטין מושך שלו.
גם אם הוא היה שם לב זה לא היה משנה, כי הוא פשוט היה מתעלם. כמו שהוא עשה כל יום במהלך החצי שנה האחרונה, מאז שג'ימין וג'אנג הוסיוק התחילו לצאת. באיזשהו מקום, ג'ימין הודה בזה שזאת אשמתו. הוא זרם עם הוסיוק למרות שידע שהוא ויונגי יוצאים.
אבל מה הוא יכל לעשות? זה הייתה הפעם הראשונה שבחור גילה בו עיניין. ועוד בחור מושך!
אוקיי, ג'ימין לגמרי היה ראוי לשנאה של יונגי. ובכל זאת, הוא היה נחוש בדעתו לגרום ליונגי לסלוח לו ואולי אפילו להתידד איתו, במיוחד לאור העובדה שהוא חשד שיונגי עומד למות בקרוב.
וזה לא עומד להיות מוות טבעי. אלא אם כן אתה מחשיב התאבדות כמוות טבעי, כמובן, ואז זה כבר סיךור אחר שייגמר בפסיכיאטרים שדוחפים לך תרופות ושואלים "אתה בטוח שאתה לא התאבדותי?"
בסדר, יכול להיות שג'ימין חשב קצת יותר מדי על דברים קצת פחות מדי חשובים.
יונגי נאנח בתסכול ללא סיבה אמיתית, חוץ מהעובדה שהיה מתוסכל. ג'ימין נעץ מבט אפילו חד יותר בשערו השחור של הסונבה שלו וניסה להבין מה משמעות האנחה. האם זה בגללו? האם יונגי שוב חושב על הפרדה שלו ושל הוסיוק? האם זה בגלל שהוא לא מבין את החומר? ג'ימין לא ידע מה הסיבה, וזה תיסכל אותו לגמרי.
בגלל שאם להיות כנים, ג'ימין אולי היה קצת דלוק על יונגי. אבל ממש קצת! סתם, קראש חולף. אפילו לא זה! רק... משיכה כללית כזאת... לא אהבה או משהו, פשוט... הוא מצא את יונגי כמושך, זה הכל...
בסדר, בסדר, ג'ימין היה מאוהב ביונגי. מאוד אפילו. כבר כמעט שנתיים. אבל הוא הרס לעצמו את כל הסיכויים כשהוא התלהב כמו כלבלב מהוסיוק והרס ליונגי את מערכת היחסים שלו, וזכה לשנאתו הנצחית. הוא אפילו לא היה מסוגל להכחיש את זה.
הפעם, היה תורו של ג'ימין להאנח בתסכול. מה שגרם לידידו, טאהיונג, לזקוף גבה שחורה מתחת לפוני בלונדיני ולפרוע את שיערו הכסוף של ג'ימין כדי לעודד אותו. לא שזה עבד, אבל ג'ימין בכל זאת חייך אליו את חיוכו המתוק והעמיד פנים שהכל בסדר.
כן... בסדר.

זה היה סוף השיעור. הוסיוק ניגש אל ג'ימין וכרח את ידו על כתפיו. "היי בייב, אתה בא אליי בשבע, נכון?" אמר ונישק את לחייו. יונגי צפה בסצנה מזווית עינו, מרגיש את ליבו נמחץ בתוך חזהו. פעם הוא היה שם. פעם הוא קיבל את החיוך הזה שהוסיוק ופעם הוא זה שהתמזמז איתו כאילו רק שניהם שם ופעם הוא זה שיכול היה להסתובב ולהגיד "הוסיוק שלי. תאכלו את זה, נבלות."
אבל הזמן הזה חלף, הודות לג'ימין. הנחש החלקלק הזה... כל פעם שהוא ראה אותו עלה בו הדחף לחנוק אותו למוות. איך הוא העז! ועוד הוא היה נראה כמו ילד נחמד... אבל לא כל הנוצץ זהב, לפעמים זה בכלל סכין שמחכה להינע לך בגב.
מבטם של יונגי ושל ג'ימין נפגשו ויונגי מיהר לסיים לארוז את דבריו ולצאת מהכיתה. ג'ימין עצר אנחה וחייך לעבר הוסיוק את החיוך הכי מאושר שהצליח לגייס, גורר אותו אל המסדרון.
"אני אוהב אותך." לחש ליונגי, אך זה שענה "גם אני אוהב אותך." היה הוסיוק.