R U Happy Now? || YoonMin

3

פארק ג'ימין וג'אנג הוסיוק הלכו, שלובי ידיים, במסדרון הקפוא.
"זה אמצע החורף!" רטן הוסיוק "כל כך קשה להפעיל כאן חימום?"
ג'ימין ציחקק והנהן לחיוב. המנהלת של המכללה בה למדו נודעה בהיותה קמצנית, אז שהיא תבזבז חשמל על לחמם את התלמידים שלה?! ועוד בזמן הקצר שהם מחוץ לכיתות המחוממות?! חס וחלילה! שיקפאו!
מישהו נתקל בג'ימין ומלמל סליחה ממורמרת. ג'ימין הביט בגוש העטוף במעיל בצבע ירוק מזעזע שהיה רק לסטודנט אחד - ג'ון ג'נגקוק, שבאותו רגע נראה אומלל במיוחד.
הוסיוק החל לצחוק "מה קרה, טאהיונג נפרד ממך? שוב?" שאל, יודע את התשובה מראש.
"כן!" קרא ג'נגקוק הזעוף. ג'ימין הצטרף לצחוקו של הוסיוק, טאהיונג וג'נגקוק כל הזמן נפרדו זה מזה ואז חזרו, עוד מכשהיה ג'נגקוק עדיין בתיכון והם רק החלו לצאת.
"זה בסדר, תקנה לו קצת אוכל בהפסקה ותחבק אותו, והוא יהיה זה שיציע לך שתחזרו. אתה יודע שהוא אוהב אותך." עודד אותו ג'ימין ופרא את שיערו של הנער הצעיר, שחייך והחל לדלג משם.
"ילד מוזר," העיר הוסיוק "מה טאהיונג מוצא בו בכלל? כזה בזבוז של בחור חתיך."
"יה! חשבתי שאני זה שאתה אוהב!" קרא ג'ימין בצחוק, בדיוק ברגע שהשניים נכנסו לכיתה. יונגי כבר היה שם, והביט בזוג. הוא לא ידע על מה הייתה השיחה שלהם, אבל לראות את הוסיוק מנשק את ג'ימין כתגובה למשפט האחרון גרם לו לצנוח בתחושת כישלון אל מקום הישיבה שלו.
ג'ימין, מצידו, מיהר להסיט את עיניו מיונגי המדוכדך. הוא לא רצה לפגוע בו ככה, אבל מה הוא היה יכול לעשות? הוא לא יכל פשוט להתעלם מהוסיוק!
הוא צנח על כיסאו והניח את ראשו על הוסיוק, שהתיישב לידו. למה הוא היה חייב לדפוק הכל, לו וליונגי? למה הוא לא יכל פשוט לעצור את הוסיוק כשהכל התחיל? ולמה הוא לא מפסיק עם זה עכשיו? השאלות קיננו במוחו, והוא לא הצליח למצוא להן תשובה. כל מה שהוא ידע זה שהוא מצטער, ושאין לו מספיק אומץ או עמוד שידרה לעצור הכל ולהיפרד מהוסיוק עכשיו.

השיער חלף כהרגלו. הוסיוק בוהה בג'ימין שבוהה ביונגי שבוהה בחלל האוויר בריקניות. כל השלושה מעמידים פנים שהם בסדר, שהם לא חושבים שב הזוג שלהם לא אוהב אותם או שהם לא מאוהבים באדם שהם הרסו את חייו או שהם לא שבורים ומנופצים מבפנים. לא כולם הצליחו במשימה הזאת. למעשה, אף אחד מהם לא הצליח להעמיד פנים, אבל המחשבה שהם כן עודדה אותם. את חלקם, לפחות. טוב, את הוסיוק, בעיקר, אך גם את ג'ימין. ליונגי כבר לא באמת היה אכפת, הוא היה כל כך שבור שכבר לא שינה לו.
השיעור נגמר, והסטודנטים החלו לצאת מהכיתה. במקרה או שלא במקרה, הדפה המולת הסטודנטים את הוסיוק אל יונגי.
יונגי שלח אל הוסיוק מבט כאוב ופגוע אחד, שכבר הופיע דרך קבע בעיניו, לפני שמיהר להסיט את מבטו מהאדם שגרם לו פעם לכל כך הרבה שמחה, אבל היום גורם לו רק לכאב.
הוסיוק הרגיש רע, כאילו ליבו נמחץ בחזו. הוא לא שנא את יונגי, להפך, והוא לא רצה שהוא יפגע כל כך מהפרדה. אבל הוא נפגע. וכשהוסיוק חשב על זה, הוא תמיד האשים את עצמו בסוף. לכן, אולי, הוא הפסיק לחשוב על זה, כמו על כל דבר מכאיב אחר.
ובכל זאת, המבט הזה באמת הכאיב לו. הוא אומנם כבר לא אהב את יונגי, אבל הוא מצא עצמו כמעט מתגעגע לתקופה שבה כל פעם שיונגי היה אפילו מעט מדוכדך, הוא היה מנשק אותו ומצבו היה משתפר. אחרי הכל, הוסיוק היה אדם טוב, והוא שנא לראות אנשים שחשובים לו נפגעים. במיוחד כשזה בגללו.
וכמוהו גם ג'ימין, שהלך לצידו ודיבר עם טאהיונג, מנסה להעמיד פנים שהוא בסדר מול חברו. הוא אומנם לא ראה את המבט שנעץ יונגי בהוסיוק, אך הוא יכל לנחש שזה יקרה וניסה להעמיד פנים שאינו רואה ואינו יודע. את המבט שנעץ הוסיוק ביונגי לעומת זאת, לא יכל לחזות. ואולי עדיף שלא הסתכל על הוסיוק דווקא אז.