Blue Flower

~פרק 1- החדש~

-אליסון-

*צלצול פעמון בית הספר* "תיראי את המוזרה הזאת!" אמרה אחת התלמידות לחברה שלה בדרך הביתה."חה! חה! חה!" צחקו כמה נערים בני 17 מהכיתה שלי."אליסון, מכוערת!" קראה לוסינדה. הילדה היפה ביותר בתיכון. זה תמיד ככה, כשאני חוזרת הביתה. אני מחזיקה את כתפיות הילקוט שעל כתפיי והולכת עם הראש מטה כדי לא לראות את פרצופיהם של אלו הצוחקים עלי. "מוזנחת!" זיהיתי קול נוסף.הם צודקים. אני לא יפה, לא מטופחת, לא מתאפרת, לא שמה לק, גם אין לי בגדים יפים. אני מאומצת, אין לנו הרבה כסף, אני לא יכולה להרשות לעצמי חיי מותרות. "היי, אליסון!" קרא אמט. "היי " השבתי והוא המשיך ללכת.  אמט הוא חבר ילדות שלי, לפחות היה. היינו משחקים המון פעם אבל, הוא הוריד פרופיל והתרחק ממני כמעט לגמרי, כדי שלא ילעגו גם לו. לפני התיכון, אני ואמט היינו חברים מאוד טובים. הוא היה ממוצע בגובהו, רזה מאוד, שיער שחור ועיניים חומות. היינו יוצאים, נהנים, צוחקים, התאהבתי בו. היינו הולכים יד ביד לכל מיני מקומות. כשהגענו לתיכון, כמעט כולם היו תלמידים חדשים, ככה זה שמגיעים מבתי ספר שונים. כולם התחילו לצחוק עליי, על המראה שלי. אמט בהתחלה ניסה להגן עלי, אך כשראה את לוסינדה, כמו שאר הנערים בשכבה, הוא לא יכל להוריד ממנה את העיניים. משהו בו גרם ללוסינדה להתחבר אליו ולתת לו להרגיש רצוי בקרבתה. אולי זה חלק מהעניין שלה איתי. להרחיק ממני את אמט. היינו הפכים לגמרי. אני הייתי עם בגדים בלויים, מלאים בתפרים שסגרו את החורים שהיו בהם. נעליים שחורות עם עקב קטנטן. יש לי עיניים ירוקות, שיער כתום, ג'ינג'י ממש, מתולתל אך לא מקורזל מידי, גלי אפשר לומר, שאסוף תמיד בשתי קוקיות חמודות. רזה, גבוה במקצת מהממוצע ועל העור הלבן שבפני, באזור האף ומתחת לעיניים, מפוזרים להם נמשים כתומים קטנים. לוסינדה הייתה עומדת זקופה מאוד. שיערה החום והחלק היה מלטף את כתפיה. היא תמיד לבשה שמלות מחמיאות על גופה הלא רזה מידי ולא מלא ונעלה נעליים שחורות בעלות עקב גבוה משלי. ולידה היו תמיד כמה בנים. בעיקר אמט. הייתי מציצה עליהם מהמסדרון ורואה איך אמט מביא לה פרחים, סוחב לה את הספרים או הילקוט ולפעמים, היה מביט בי בחזרה תוך שהוא מחבק את לוסינדה. אם הוא היה נשאר בצד שלי, לוסינדה לא הייתה מסתכלת לעברו בכלל. 

אחרי שהיו לועגים לי בבית הספר ובדרך הביתה, הייתי עוצרת על גשר שמתחתיו היה זורם נחל קטן . הייתי עומדת שם כמה דקות ומביטה בזרימה שלא עוצרת לרגע , שום דבר לא נקלע בדרכה, מקשיבה לצליל המים הנעים. זה מה שקרה יום יום. כמו הרגל.

בוקר אחד, בסוף השנה, המורה שלנו אמר שמצטרף תלמיד חדש. כולם הביטו קדימה וחיכו לראות אותו. המורה מחק את שאריות הגיר שהיה על הלוח וכתב את שמו של החדש, 3ייס ניקולס. המורה הזמין את ניקולס רייס להיכנס, עיניהן של כל הבנות נפקחו לרווחה, נער יפהייפה. גבוה, לא רזה ולא שמן, ניראה חטוב. שיערו של ניקולס היה בלונדיני וכמעט בגוון לבן. עיניו, בצע תכלת עמוק, לבוש במדי בית הספר שהלמו אותו מאוד. המורה הסביר שרייס גר כאן מזמן ושעכשיו הוא חזר. הוא ביקש ממנו לשבת במושב הריק, האחורי, שהיה ביני לבין לוסינדה. רייס לא הוציא מילה, ניגש אל השולחן, התיישב זקוף והביט קדימה. גם אני חושבת שהוא יפהייפה אבל לא התעמקתי במבטים עליו, מבחינתי הוא עוד תלמיד ועשיר למדי לפי המראה שלו, שעומד לצחוק עליי בכל יום. אמט, שישב באלכסון מרייס, מלפני לוסינדה הביט אליו מאחור בפרצוף לא מרוצה. לוסינדה לא הורידה את מבטה ממנו לכל אורך היום. "כפי שאתם יודעים, חופשת הקיץ מגיעה. אני אעביר ביניכם עכשיו את חבילת הדפים הזאת שבה כתובה המשימה שלכם. המשימה תתבצע בזוגות. אני מגריל בכל פעם שני פתקים מהקופסא, על כל פתק יש שם וכל זוג שמות הם זוג לעבודה. אין להחליף זוגות! קלריס- ביל, ג'קסון- אמה, רוברט- ג'יין לוסינדה-אמט..." בזמן שהכריז המורה, אמט הסתובב וחייך ללוסינדה. "אליסון- ניקולס", המשיך המורה. לפתע, עיניה של לוסינדה הסתובבו שמאלה במבט לא כל כך מרוצה."ואם יהיו לכם שאלות יש לכם על דף המשימה את הימים והשעות שבהם ניתן להגיע לבית הספר ולשבת עם המורים או להעזר בספריית בית הספר. סיימנו, שתהיה לכם משימה מהנה וחופשה נעימה." סיים המורה את דבריו.