דברים שאני כותבת ולא מעניינים אף אחד.

חשבת ..

חשבת שזה בסדר

וחשבת שהוא נעלם

חשבת שהיתגברת ועכשיו הכל מושלם

הוא כבר לא קרוב לכאן והעצב נעלם.

את לא תראי אותו יותר ..

את צריכה לשחרר ..

על זה כולם לא מפסיקים לדבר

תעזבי-תתקדמי ,הוא הפסיד -את הרווחת.

תמיד אותם עידודים ואף אחד לא מבין מה עובר

כשאת לבד בחדר

והכל מחשבות על רגשות,

את מרגישה אשמה ,אבל זאת לא אשמתך,

אל תחשבי שאם היית אחרת, הוא לא היה הולך .

הוא כזה בן אדם ואין לך מה לעשות את והוא פשוט לא נועדתם להיות..

זה יכל טוב יכל להיות מדהים

אם הוא רק היה רואה שיש יותר מבפנים..

אז את קצת מגזימה והרבה קנאית וברור שאת כלכך כלכך כלכך חשדנית כי כל החיים היה לך סוג אחד של גברים בוגדים, מגעילים, בקיצור זבלים.

אבל אם זאת הייתה אהבה אמיתית הוא היה אז מבין ומרגיע ,

אבל זאת לא אהבה וזה לא אמיתי .

וזאת לא אשמתך שאת היית בזמן הלא נכון במקום הנכון בשבילו ..

הוא היה צריך זריקת ביטחון לאגו - ואת היית חלשה, היית בודדה ,היית צריכה אהבה ,חברה ,מישהו שיהיה שם כשאת נופלת לבד ואף אחד לא שם לב ..

אז הוא היה שחקן טוב והוא נתן לך להרגיש שלמה לכמה רגעים הרגשת נאהבת אבל אז הגיעה הסתירה .

עכשיו הוא קורא ולא מבין מה את רוצה את הרי זאת ש'הפסיקה' לנסות ,אבל אתה יודע שלא היה מה עוד לנסות

כי לא היה שם כלום

בעצם

לפחות לא בשבילך

בכלל

ועכשיו זה קצת כואב

אבל זו רק אני

איך מוחקים אותו מהראש ?

איך מוציאים את השם שלו מהמחשבות

כשאת שומעת אותו כל יום בבית .

ידעתי שיהיה קשה כשזה" התחיל " ידעתי שזה "יגמר"

אז מה זה כזה קשה לשחרר...