הוא עמד מול השער שלא היה כאף שער רגיל. הוא היה מערבולת כחולה של מים בוהקים. מערבולת שמחביאה מאחוריה עולם חדש וחיים אחרים. הוא עמד ותהה *האם להשאיר את כל החיים האלה מאחור - ולעבור?*
--------------
דניאל אף פעם לא היה איש של אמונות תפלות ב-32 שנות חייו. הוא היה האתיאיסט המושלם. איש של עובדות, מדע והרגלים. השעון הראה 5 בבוקר ודניאל כבר היה על הרגלים. הוא הכין את גופו החסון לצאת לריצה שתקפיא לו את הביצים, אבל תחמם לו את הנשמה. הוא עמד רק בתחתוניו מול החלון, ספל קפה מהביל בידיו, והביט החוצה בשתיקה.
הרחוב היה שומם וחורפי. שלוליות נקוו ברחבי הרחוב, מטריות שבורות זרוקות על יד פחים, ואף נפש חיה.
הוא חשב, כמו כל בוקר, איך הוא היה משנה דברים בעולם הארור הזה. העולם שבו כשבחרת לעזור לחלשים, נתפסת כרדיקל שמנסה לשנות סדרי עולם. העולם שבו פוליטיקה שלטה בכל בחירה. העולם שבו אנשים האמינו בכזו קלות לכל חרא שמאכילים אותם בכפית. העולם שבו לחשוב בהיגיון בריא, הפך למטלה קשה מנשוא.
וכמו בכל בוקר, אחרי שתיית הקפה, הוא היה לוקח את הספל התמים ומטיח אותו בפח. צליל השבירה של החרסינה היה לו כפורקן לכל אותם מחשבות שאיימו לחסל את צלילותו. הוא הטיח אותן יחד עם הספל בתוך הפח. כמה כסף הוא בזבז על המנהג המטומטם הזה, חשב לעצמו.
הוא הלך לאמבטיה והסתכל במראה. עיניו החומות הביטו בו בחזרה. הוא סידר קצת את שערו החום בהיר ושטף פנים. לאחר מכן הוציא מהמגירה את השטף-שן. מכשיר שנכנס לחייו בשנתיים האחרונות והפך את השימוש במברשת שיניים ובמשחה לחסר משמעות. המצאה נהדרת ומשנה חיים. זה היה מכשיר עבה בצורת חצי ירח והרגיש כמו כרית. לאחר שטיפתו במים היית נדרש לנגוס אותו למשך 10 שניות. במהלך 10 השניות הללו המים שנקוו בו בשטיפתו היו משתחררות אל השיניים בצורת ג׳ל מיוחד וכל הפלאק בפה היה מתמוגג כלא היה. דניאל נזהר שלא לבלוע את החומר שיכל לגרום בעיות במערכת העיכול ומיד שטף את פיו.
לאחר שסיים באמבטיה עטה על גופו את בגדי הספורט, נעל את נעליו ולקח את מכשיר הטלפון שלו, בו שמע מוזיקה בזמן הריצה.
כשיצא מהבית החמים אל הרחוב השומם והקר עשה מספר מתיחות על מדרגות הבניין. הוא זכר איך ריצה של שעה, כמו שהוא נוהג, ללא מתיחות נגמרה בביקור במיון.
הוא עמד להתחיל את ריצתו, קיפץ במקום, ריכז את מחשבתו בנשימותיו.
בום.
שיווי המשקל שלו הופר, ראייתו השחירה. העולם הקדיר יותר ממה שהאמין שאפשר.
התעוררות. מצמוץ. דניאל ראה מולו אורות מרצדים בצבע כחלחל. ראייתו התפקסה והבין שהוא שוכב בתוך חדר חשוך וארוך. בקצה הרחוק שלו היה אור כחול בוהק שהגיע מדלת חצי פתוחה. כשקם מהרצפה עליה שכב, קלט בחושך פתק קטן שנפל מעליו. הוא הרים אותו וקרא לעצמו את המילים
״יש לך דקה להחליט: חיים חדשים, או לחזור לחייך הקודמים. אם תישאר איפה שאתה עכשיו בחירתך תהיה מוות בטוח. זוז!״
מיד כשסיים לקרוא את הפתק קירות החדר הארוך התחילו לזוז לכיוונו. הוא הסתכל במהירות אחורה והבין שמאחוריו יש גם דלת חצי פתוחה בקצה השני ממנה מרצד אור לבנבן וחלוש. משם באתי חשב. הוא לא ידע איך אבל הרגיש שזה נכון. הוא החליט לרוץ לעבר הדלת עם האור הכחול.
הריצה נמשכה כנצח בעיני רוחו. בעוד הוא הגביר את מהירותו, הקירות גם הגבירו את מהירותם, עד שלבסוף נתן פוש אחרון וצלל לתוך מפתן הדלת. מתנשף ומזיע ובעיקר הלום. הקירות נסגרו אחריו והרעש האיום שעשו, שלראשונה שם לב אליו, החריש.
הוא נעמד וראה מולו מחזה שלא ידע להסביר. הוא - דניאל האתיאיסט שמאמין במדע, עובדות ועבודה קשה. הוא ראה מולו שער מתערבל. מה קורה לי? חשב. אני הוזה? הוא לא ידע להסביר לעצמו האם זה אמיתי או חלום. הוא לא חשב לעולם שהוא יצטרך לנסות להגדיר קסם בעולם האמיתי.
הוא עמד מול השער שלא היה כאף שער רגיל. הוא היה מערבולת כחולה של מים בוהקים. מערבולת שמחביאה מאחוריה עולם חדש וחיים אחרים. הוא עמד ותהה *האם להשאיר את כל החיים האלה מאחור - ולעבור?*
בפעם הראשונה בחייו מצא עצמו מהסס להשאיר את העולם שכה בז לו מאחוריו. אנשים אוהבים לקטר, אבל כשמעמידים אותם עם בחירה אמיתית - הם משקשקים מפחד. חשב לעצמו.
ועם כל ההיסוס הוא החליט. הוא הכין את עצמו לקפיצה. בפעם הראשונה מזה הרבה שנים, מחייך לעצמו שהעתיד אינו כה קודר כמו שחשב.
את הקפיצה הזו לתוך הלא נודע הוא לא ישכח לעולם.
