His bestfriend

פרק 1~

בוקר.
השמש חדרה לכל פינה בחדרי,מציפה את החדר באור חמים.
התמתחתי על מיטתי,כמה לעוד יום חדש ומייגע בבית ספר,אבל התנחמתי בזה שזאת השנה האחרונה,וזה עוד מעט נגמר.
חייכתי לעצמי,ולרגע הרגשתי זוג עיניים בוחנות אותי מהחלון,וראיתי שזה דניאל והתנשמתי לרווחה.
הוצאתי את הדף והטוש ורשמתי:
"בוקר טוב דן"רשמתי וחייכתי לעברו
"בוקר טוב קטנה" הוא רשם וחייך
"מוכנה ליום הראשון"? הוא רשם
"תאמין לי,אני מעדיפה להישאר בבית לאכול גלידה" רשמתי וגילגלתי את עיניי
"תאמיני לי שגם אני,אבל אני מבטיח לך,שזה ייגמר תוכלי לאכול כמה גלידה שבא לך,עליי" הוא רשם וצחק.
"יאללה,תתלבש ונפגש למטה?" רשמתי בהיסוס
"כן המפקדת" הוא רשם והצדיע לכיווני.
צחקתי בקול,וכשקלטתי שהוא מסתכל עליי במבט מוזר,צחקתי עוד יותר.
"פסיכית" הוא רשם וכיווץ את גבותיו
"כמה מחמאות על הבוקר" רשמתי ושילבתי את ידיי.
הוא רק צחק וסגר את הווילון בחדרו בזמן שהתלבש.
המחשבות לא הפסיקו להתרוצץ לי בראש,על כמה שהוא יפה,הלב שלי הולם בחוזקה.
אני רק זוכרת את הרגע הזה,כאילו זה היה אתמול.
רק הגעתי לשכונה הזאת,לבית הזה.אחרי המוות של אמא שלי,רצינו לפתוח דף חדש,ואבא שלי,תמיד היה לצידי ותמך בי בתקופה הארוכה הזאת,היא הייתה הדבר הכי חשוב לי בחיים,אהבתי אותה יותר מכל דבר אחר בעולם הזה,הייתי עושה הכל למענה,רק כדי שהיא תהיה מאושרת.
ירשתי את הכל ממנה,את העיניים הירוקות אפורות,את השיער החום דבש,אבל הכי,את הקול שלה.
ברגעים הכי קשים של אמא שלי,שהייתי נמצאת לידה בבית החולים,הייתי שרה לה,היא תמיד הייתה אומרת לי שאני שרה כמו מלאך, והיא קראה לי בר,כי היא הייתה ברת מזל שהיא ילדה אותי.
אני ואבי התגעגענו אליה וחשבנו עליה כל יום,אחרי שהיא נפטרה מהמחלה הארורה הזרת שאני אפילו לא מצליחה להגיד את שמה.
אחרי שעברנו דירה,עליתי לחדרי וסידרתי את החדר,פתחתי ארגזים,וכל הבלאגן הזה.
אחרי שסיימתי לסדר הכל,פתחתי את החלון ושכבתי על המיטה.
פתאום ראיתי אותו,בבניין מולי,היינו נמצאים אחד מול השני.
הוא הביט בי דרך החלון,וחייך.
באותו רגע,נמסתי.
הוא ניסה לדבר איתי,אבל שכח שיש חלון ולא הפסקתי לצחוק.
התיישבתי על המיטה,הוצאתי דף וטוש,וככה התחלנו לדבר.
וברגע הזה,ידעתי,ידעתי שהכל עומד להיות בסדר.
"אני שעה מחכה פה תרד כבר" ישבתי על הספסל חסרת סבלנות.
"אני פה כונפה" הוא התיישב לידי וחייך.
"תודה לאל,בני ישראל היו מספיקים לעבור את המדבר כבר פעמיים".
"מה אמרת?" הוא הוריד את התיק מגבו והתחיל לדגדג אותי.
"די דניאלל אני ישתין עליך בסוף"הוא המשיך לדגדג.
"אז תגידי מה אמרת ואני עוזב אותך"הוא צחק.
"שאתה מושלם,חתיך ואני חולה עליך נו שחרר" צחקתי בקול.
"את זה אני יודע כבר,לא היית צריכה להגיד את זה כדי להבהיר לי את זה מתוקה"הוא העביר יד בשיערו.
'אבל יש דברים שאתה עדיין לא יודע' נשמע קול בראשי. ישר התנערתי והנחתי מחשבות אלו בצד.
"חחחחחח ממש,יאלה בוא אנחנו נאחר ליום הראשון." טפחתי על חזהו.
"מזל שיש אופנוע אה?"הוא ענה בגאווה.
"שלא תחשוב שאני עולה על מכונת המוות הזאת." שילבתי את ידיי והתחלתי להתקדם לכיוון בית הספר.
הוא תפס בידי,סיבב אותי אליו,ולפני שהספקתי לעשות משהו היא העלה אותי על הכתף שלו ורץ לאופנוע.
"דניאל תוריד אותיי" צעקתי והוא צחק.
מה נראה לו?
"גם שאת כועסת אני מת עלייך יא כונפה" הוא ענה ואני גילגלתי עיניים.
הוא הושיב אותי מאחוריו,שמה עליי את הקסדה וחייך.
"מה?" שאלתי אותו שראיתי שהוא בוהה בי מספר שניות.
"מתאים לך ככה" הוא חייך.
"תודה טרול" עניתי לו.למזלי הוא לא ראה את הסומק שהעלה לי על הלחיים מהשלוש מילים הפשוטות האלה.
"תחזיקי חזק אם לא בא לך למות היום" הוא צחק.
"פשוט סע כבר וזהו" גילגלתי את עיניי וצחקתי.
חיבקתי אותו חזק מאחורה,כאילו זה היה הפעם האחרונה שאני מחבקת אותו,אבל זה לא באמת הזיז לי.
רק רציתי לחבק אותו,יכלתי להישאר ככה לנצח.
הגענו לבית הספר,הורדתי את הקסדה וסידרתי את שיערי.
"אתה פשוט חיה אמרו לך את זה פעם?"
רטנתי.
הוא החזיק את ידי ואמר"לא,אבל תמיד יש פעם ראשונה".הוא צחק ונישק את ראשי.
חייכתי לעברו,אבל החיוך מיד ירד לי שראיתי אותה, רק היא יכלה להוריד לי את החיוך בשניות מהפנים.
"דניאליייי" היא קפצה עליו ונישקה אותו כאילו הם לא התראו איזה שנה.
קנאתי,נשרפתי מבפנים.למה זאת לא יכולה להיות אני,מה רע בי?
בלי להודיע לו,התחלתי להתקדם לכיוון הכיתה,איזה התחלה טובה ללימודים,ממש....
*נקודת מבט דניאל*
"בייבי,מה קורה?" עניתי לה ביובש
"הכל טוב,מי זאת הייתה החננה הזאת שהייתה לידך?"היא שאלה בעצבנות.
אוף באמת שאין לי כוח אליה,אני עדיין לא מבין למה אני איתה,אבל היא נוחה לי.
היא יפה,בלונדינית גבוהה עם עיניים ירוקות,שפתיים בשרניות שלכל גבר בא לטרוף, כל גבר מת להתנפל עליה,ועובדה,היא בקושי לובשת עליה משהו,מזל שהיא יוצאת עם בד בכלל מהבית.
"סתם מישהי,אין אף אחת שמשתווה לך יפה שלי" עניתי בלית ברירה.
"טוב,בקיצור רק רציתי שתדע שעוד שבוע יש מסיבה גדולה בבית שלי,ואני ואתה הולכים לקניון,זה מובן נכון?"
"מה שתגידי" גילגלתי את עיניי
"יופי חיים שלי,יאללה יש שיעור עכשיו,ביי" היא נשקה ללחיי והתקדמה עם החברות הפקאצות שלה.
אוף אני לא יכול יותר עם הילדה הזאת.
אני צריך להיפרד ממנה,אבל אני לא יכול.
היא היחידה שגורמת לי לשכוח,לשכוח את כל מה שקרה לי,את כל השבירות לב שחוויתי,ואני יודע שהיא לא תפרד ממני כי היא חושבת שאני חתיך וזה,אבל זה לא יכול יותר להימשך ככה.
הנחתי כת המחשבות שהתרוצצו לי בראש ונכנסתי לכיתה.
בדרך לכיתה,עברתי ליד החדר מוזיקה,יותר נכון,הכיתה של בר.
לא יכלתי שלא להקשיב למלאך שלי שרה.
המלאך שלי? ממתי אני קורא לה ככה?
היא שרה את השיר 'נוסע של אליעד' עם הגיטרה הוורודה שלה,שהיא איתה כבר מגיל 11,וזה פשוט נשמע כאילו אני בגן עדן,הרגשתי כאילו כל הכעס והעצבים שלי על קים נעלמו,כאילו הזמן פשוט עצר ואני ובר בעולם משלנו.
היא פשוט מדהימה.
היא סיימה לשיר,ולא יכלתי לעצור את עצמי מלמחוא לה כפיים.
היא כיסתה את פנים ומילמלה'איזה פדיחות'.
"מה אתה עושה פה?" היא שאלה
"סתם עברתי באזור וראיתי אותך"המצאתי תירוץ מהיר כדי שלא תחשוב ששמעתי הכל.
"אה,טוב"היא ענתה בהיסוס
"נלך לכיתה"? היא שאלה בגמגום
"כן בטח" עניתי והתקדמתי איתה לכיוון הכיתה.
היום עבר די מהר,והדבר שהכי רציתי לעשות היה להיכנס למיטה.
ובדיוק שתכננתי לעשות זאת,נזכרתי בקים ובקניון הדפוק הזה שלה.
התקשרתי אליה כמה מהר שיכלתי,לא רציתי ללכת לשם בשביל לראות איזה בגד ים חדש היא קונה,כמו בכל פעם.
"הלו"היא ענתה
"בייבי,אני מה זה מצטער אבל אני לא יכול לבוא איתך לקניון,אני חולה ויש לי חום גבוה,מצטער.פעם הבאה בייב" עניתי בלחש
"טוב,אני יבוא עוד מעט לבקר אותך,תרגיש טוב דניאלי" היא ניתקה.
יש,סוף סוף קצת חופש.
הורדתי את חולצתי ונכנסתי מהר למיטה.
לפני שבאתי לסגור את עיניי, ראיתי אותה מהחלון,נכנסת לחדר שלה,מורידה את משקפיה מפניה ומפזרת את שיערה.
היא כל כך יפה,למה היא לא הולכת ככה כל הזמן?
בזמן שבחנתי בה כל חלק וחלק,היא הביטה בי וחייכה.
הוצאנו שנינו את הדף והטוש ורשמתי לה:
"למה את לא ככה כל הזמן?"
"איך ככה?" היא רשמנ בחוסר הבנה.
"השיער,הפנים,למה את כל כך סגורה? את יפה." עניתי והמשכתי להסתכל בעיניה הירוקות אפורות,שסוף סוף יכלתי לראות אותן בבירור.
"עזוב דניאל,זה סיפור ארוך"היא רשמה והביטה ברצפה.
"יש לי זמן"רשמתי לה.
כל כך רציתי לדעת מה היא מסתירה,למה היא כל כך סגורה,למה היא לא מראה את מי שהיא באמת?....