Secret Flower Boy (NamJin) - מתורגם

פרק 1 - Kim Namjoon

לפני כמעט שנה בדיוק, קים נאמג'ון עמד בצד השני של החצר כשידו תחובה בכיסו, השיער הבהיר והמבולגן שלו עף עם הרוח. ראשו היה מושפל, פניו היו מוזרות בזמן שהוא צפה במשהו בטלפון שלו.

קברתי את פניי בשקע שבין הצוואר והכובע של הקפוצ'ון שלי, מנסה להגן על עצמי מהקור המר. הצלצול המסמן את יום הלימודים של אחי היה במרחק שלושים שניות בלבד, אבל זה הרגיש כמו נצח.

התרגזתי קצת מזה שנאמג'ון לא התייחס אליי בכלל, הוא היה חייב לזהות אותי, למה זה נראה כאילו הוא לא רוצה להתחבר?

רק בגלל שזה היה היום הראשון שלי בבית הספר באותו יום לא אומר שהוא היה צריך להיות חרא... רוב השיעורים שלי היו עם הנער שעמד כמה מטרים ספורים ממני, ובכל זאת, הוא התנהג כאילו אני לא קיים, ולא הייתי קיים במשך כל היום הזה.

הוקל לי כשהפעמון צלצל ואחי, ג'ימין, יצא בריצה, שני ילדים אחרים בעקבותיו. בן העשר חייך וצחק ממשהו שחבריו החדשים אמרו, וכשהוא ראה אותי לא יכולתי שלא להבחין בעווית קלה בחיוכו. הוא הוביל את שני האחרים לעברי, שיערו הבלונדיני הקצוץ לא הושפע על ידי מזג האוויר.

הסטתי את עייני אל עבר נאמג'ון עוד פעם, אבל הוא עדיין היה שקוע בטלפון שלו; לרגע, תהיתי איפה מי שהוא אוסף היה, אבל דעתי הוסחה פעם נוספת כשאחי בירך אותי לשלום.

"סוקג'ין!" ג'ימין צעק, חבריו קרובים מאחוריו.

"היי חבר," מלמלתי כשהוא היה ממש לידי. "מי אלה?" שאלתי, מחייך אל השניים. לשניהם היה שיער בהיר והעיניים שלהם היו בגוון אגוז לוז שנראה מוכר בצורה מוזרה, למרות שלא ממש יכולתי לשים את האצבע שלי על התשובה.

"אני ג'ונגקוק," הילד אמר, באותו גובה כמו אח שלי. "זאת אחותי, ג'יהו. אנחנו תאומים." הוא אמר עם חיוך גאה. ג'יהו חשפה את שיניה בחיוך, לוחצת את ידי כמו אישה קטנה. צחקתי קצת.

"ובכן, היי! השם שלי הוא..."

"סוקג'ין!" שני התאומים אמרו בתיאום מלא. הרגשתי צחוק מבעבע שוב, בורח משפתיי כנגד רצוני.

"סוקג'ין, שני אלה כל כך מגניבים," ג'ימין אמר לי בצורה נרגשת. "הם באים אלינו בסוף השבוע!"

בחרתי לא לנפץ לו את הבועה, רוב הסיכויים היו שההורים שלנו יגידו לא לכל אורח בסוף השבוע הזה, הבית עדיין היה מבולגן, קופסאות ערומות עד התקרה וקופסאות אוכל מוכן פזורות בכל השולחנות.

"זה מדהים אחי. אתם כולכם באותה כיתה?" שאלתי, כל המחשבות האחרות על הקור נעלמו ונשכחו.

השלושה הנהנו לפני שג'ונגקוק שאל, "בן כמה אתה?"

"שמונה עשרה," עניתי בקלות. "למה?"

ג'יהו וג'ונגקוק הסתכלו מאחוריהם, אל עבר קים נאמג'ון, אשר סוף סוף שם את הטלפון שלו בכיסו. לרגע הוא הסתכל על שני הילדים לפני שעיניו עלו למעלה כדי לפגוש את שלי. ראיתי הבזק של זיכרון, זה נראה כאילו הוא זוכר מי אני. הוא פסע לעברנו בצורה איטית להפליא, כאילו אין לו שום דאגות בעולם.

"מה שניכם שואלים?" הוא שאל בטון נמוך, כמעט מאיים. הפה שלי נפתח ביראה בגלל שלא שמעתי אותו מדבר עד אז.

"זה ג'ימין," הסביר ג'ונגקוק, מצביע כלפי אחי.

"וזה סוקג'ין!" ג'יהו אמרה, קרוב למאה פעמים יותר נלהבת ממה שג'ונגקוק היה. "הוא בגילך, נאמג'ון! אולי ראית אותו בבית הספר היום?"

הפנים של נאמג'ון נורו למעלה לעבר שלי, וזו הייתה עובדה שהוא כן ראה אותי בסביבות בית הספר. בכל זאת, הבעתו נשארה ריקה, סבבה אותנו שתיקה מותחת רק לרגע לפני שהוא אמר, "לא."

איזה פאקינג שקרן.

"או," אמרתי, מכווץ את עייני ובוהה בו בצורה הכי מאיימת שיכולתי. שפתיו התעקלו מעלה לחיוך בזמן שג'ימין, ג'ונגקוק וג'יהו צפו בהחלפת המבטים שלנו. "זה מצחיק, ראיתי אותך בסביבה." אמרתי.

הוא זקף גבה. "מגניב, תמיד רציתי סטוקר." הוא אמר, אבל הקול שלו היה מונוטוני בצורה מוזרה, עמוק ולא מעוניין. הוא הצחיק אותי, אבל שמתי לב שהוא לא רצה לדבר איתי בכלל. "ג'ונגקוק, ג'יהו, בואו נלך." הוא ציווה, מסתובב בחן על עקב אחד ומתהלך לו מאיתנו.

"נתראה מחר, ג'ימין! וזה היה נחמד לפגוש אותך, סוקג'ין!" ג'ונגקוק אמר, עוקב אחרי נאמג'ון בצורה ישרה, ממש עד סיבוב הגבעה. הוא סובב את ראשו אחורה, רץ אחריו, הילקוט שלו טופח כנגד כתפו.

"מצטערת על אחים שלי, סוקג'ין!" ג'יהו אמרה לי. ניסיתי לחייך אבל אני בטוח שזה יצא יותר כמו עווית.

"זה בסדר. היה נחמד להכיר אותך, ג'יהו." אמרתי לה לפני שהיא הלכה בעקבותיהם של אחיה.

ג'ימין הסתובב לעברי, למרות ששום דבר לא קרה, ושאל אותי איך היום הראשון שלי היה. לזה, עניתי עם תשובות מזוייפות.

עד אז, לא הייתי ממש בטוח אם אני רוצה לחיות פה.

השינוי הזה גרם לי לשנוא את העיר.

זה נראה כאילו, קים נאמג'ון, הפך את זה גם למשימה שלו וגם למציאות שלי.

Thank you so much, BangtanBurger for letting me translate your book^^