סיפורים קצרים

יום כיפור

אני זוכרת את הלילה ההוא שהחלטת שזהו שנגמר, לבשתי חולצה לבנה וג׳ינס שחור עשיתי קוקו גבוה כי ידעתי כמה אתה אוהב שאני לא מסתירה את הפנים.

אני זוכרת שאתה לבשת את החולצה הכחולה הזאת שכל הזמן שהיית לובש אותה הייתי צוחקת עלייך שהצבע הזה לא מתאים ואתה בכל זאת הייתה לובש אותה רק כי אהבת לראות אותי צוחקת.

אני זוכרת ששמת את הג'ינס הכחול המחוספס שלך זה שהיית שם כל פעם שהיית בא אליי, היית באותו הערב יפה מתמיד.

אני זוכרת את היום שזה היה, זה היה יום כיפור בערב היינו עם כולם והתעלמת.. חשבתי למה עשית את זה והחלטתי לא להילחץ כי תמיד היה לך את ההתפכויות האלה.

אני זוכרת את השעה שזה היה, זה היה בדיוק ב12 בלילה שהייתי כבר כל כך עייפה והגרון שלי רצה רק מים והגוף שלי רצה רק את המגע שלך..

אני זוכרת את הדבר הראשון שאמרת אני זוכרת שהסתכלת עליי בחיוך, אבל לא בחיוך המאוהב שלך. בחיוך אחר שגרם לי לדאוג.

אני זוכרת את הגרון היבש שהיה לי באותו הרגע שאמרת לי שאתה לא אוהב, ושאתה לא רוצה שנהיה בקשר..

אני זוכרת את הגוף שלי שבאותו הרגע רצה לקרוס כאילו אתה היית העמוד שמחזיק אותי.. ופתאום.. הלכת..

אני זוכרת את זה שלא בכיתי באותו הרגע, משום מה הבכי לא הצליח לצאת, אולי זה בגלל הגרון שהתייבש והמועקה שחשתי באותו הרגע..

אני זוכרת את החיבוק האחרון שחיבקת אותי חיבוק ארוך וחזק שכאילו לא יודע אם כדאי לוותר או שלא כדאי לוותר.

אני זוכרת את הקול הרועד שהיה לי, שהתחננתי בפניך שתיתן עוד צ'אנס לקשר שלנו..

אני זוכרת את הדמעות הגדולות שהיו לך באותו הרגע. הרגשתי שהרסתי אותך, אני זוכרת את הרגשות אשמה שחשתי באותו הרגע..

אני זוכרת את החיוך האחרון שנתת לי לפני שאמרת שדי שזהו. איכשהו החיוך הזה תמיד עושה לי משהו.

אני זוכרת שחזרתי הביתה אחרי שכל היציאה לא בכיתי, ניסיתי לישון אבל לא הצלחתי, רציתי להעסיק את הראש שלי במשהו אחר רק לא בך אך לא הצלחתי..

אני זוכרת שנרדמתי לשעתיים מסכנות וכשקמתי הלכתי להתיישב ליד אמא שלי שמיד הבחינה שמשהו קשה עבר עליי. ״מה קרה?״ שאלה אך לא עניתי הגרון שלי עדיין היה יבש..

אני זוכרת את העיניים היבשות שלי שרצו לבכות אך לא הצליחו..

אני זוכרת את זה שבדיוק יום אחרי ניפגשתי עם חברה שלי ובכיתי לה את החיים שלי במשך שעתיים רצופות.. אני חושבת שזאת הייתה הפעם האחרונה שבכיתי.  או שאולי לא? אני זוכרת שבכיתי כאילו מישהו מת..

אני זוכרת שאז שבכיתי חשבתי שזה סוף העולם חשבתי שמעכשיו בגלל שאין לי אותך, אין לי טעם לשום דבר.

אני זוכרת את היום הולדת שלך, כתבתי לך ברכה ארוכה שבה התנצלתי על הכל, אפילו בלי לדעת על מה להתנצל..

אני זוכרת את הטיול השנתי שבו הבטחתי לעצמי שאפסיק לחשוב עלייך שבו אמרתי שזה הסוף ושאני לא בוכה ממך יותר, לא סיפרתי לאף אחד אבל גם בטיול שנתי היו לי דמעות דמעות קטנות כאלה, דמעות של כאב שלא הרפו כל הטיול.

אני זוכרת את היום הולדת שלי שהייתה פחות מחודשיים אחרי היום הולדת שלך ומה שכתבת לי זה רק מזל טוב ופה נגמרה השיחה, אני חושבת שזאת הייתה השיחה האחרונה שלי ושלך בוואטסאפ. אני לא כל כך סגורה על זה כי מחקתי את השיחה מחקתי אותה בתקווה שככה אצליח למחוק אותך מהרגשות שלי..

אני זוכרת את החברה החדשה שלך, שהכרת בטיול השנתי, היית איתה וחיבקת אותה וכאב לי כי זה מה שנהגת לעשות איתי.

אני זוכרת שברגע שאמרו לי שיש לך חברה לא כאב לי אפילו לא קצת, הרגשתי שבאמת התגברתי, אבל אם הייתי מתגברת כל כך איך זה הגיוני שאני עדיין זוכרת את כל הדברים הנוראיים שקרו?

אני זוכרת את היום כיפור הזה.. אני זוכרת שכולם חזרו ואמרו שזאת היה היציאה הכי טובה שלהם ורק לי זה הייתה היציאה הגרועה ביותר.

אני זוכרת הכל, כל דבר שקשור אלייך, אני זוכרת כל דבר שקשור בך, אני פשוט זוכרת, זוכרת ולא שוכחת, אבל אני לא רוצה לשכוח, לשכוח זה לא מה שיגרום לי להתגבר..

ניסיתי לעשות את זה, מחקתי את השיחות בוואטסאפ שלנו, מחקתי את התמונות שלנו, מחקתי את צילומי המסך היפים שבהם היית מחמיא לי והייתי שולחת לחברה שלי להראות כמו מושלם אותה, אפילו שיניתי את השם שלך לשם רע ומנוקר, לכמה רגעים אפילו רציתי לחסום אותך. זה לא עזר, זה לא גרם לי לשכוח.

אני לא רוצה לשכוח, כי אתה חלק מהחיים שלי, חלק משמעותי וגדול ביותר,
אני רק רוצה להתגבר... להתגבר עלייך ולהגיד לעצמי ״אני לא אוהבת אותך יותר״ ולשם שינוי להתכוון לזה..