M O N S T E R // Larry Stylinson 🐾

46 - "Faded"

במשך השבוע שלאחר מכן, אני והארי התרחקנו ממש. הוא ואוסטין בילו את רוב זמנם ביחד, ואני העסקתי את המחשבות שלי בלימודים. לא רציתי לחשוב עליהם. לא רציתי לחשוב על מה שהם עושים בחדר השני, או על מה הארי חושב עליי כרגע.

הצפתי את עצמי במחויבויות רק כדי לא להתעסק ברגשות שלי, שנפגעו יותר מיום ליום.
שיעורים נוספים, עזרה לסטודנטים מתקשים, עזרה לפרופסורים... מה לא?

עד עכשיו, שיערתי שאוסטין והארי אקסים, אבל עכשיו... עכשיו זה כבר דיי ברור לי שיש ביניהם משהו.
כל כך רציתי להתפרץ לחדר שלו, לתפוס אותם ביחד ולצעוק על הארי בדיוק מה שאני חושב, אבל פשוט לא יכלתי.

אתם מבינים, לשכוח ממישהו היה אחד הדברים הכי קשים שהייתי צריך להתמודד איתם בחיים. לשכוח את זאין, ועכשיו גם לשכוח את הארי.

אבל לשכוח את הארי, אני חייב להודות, הרבה יותר קשה. במיוחד בגלל שאני שומע אותם צוחקים ביחד באוזן שלי, ובמיוחד בגלל שאני עדיין כלכך מאוהב באידיוט ההוא...

וזה רק מכאיב עוד יותר.

״לו׳?״ שלוש דפיקות נשמעו על הדלת. ניערתי את ראשי והרמתי את מבטי מספר הלימוד אל הדלת הסגורה. לא עניתי, למרות שממש רציתי. לא יכלתי.

״לואי? הכל בסדר?״ קולו של הארי עכשיו נהיה טיפה מודאג. ולבי התכווץ. דמעה חמקה מעיניי, וגרוני התכווץ, חונק אותי עם הדמעות של עצמי. אבל עדיין לא הייתי מסוגל לענות.

הדלת נפתחה, הארי לא לבש חולצה. אלוהים, אני לא רוצה לדעת אפילו למה.

הרמתי אליו את מבטי בשאלה, בלי להשמיע קול. לא רציתי שיידע עד כמה קשה לי, עד כמה רע לי בלעדיו.

״מה קרה לך?״ בהיתי בשפתיו כשדיבר. השפתיים שלא נגעו בי כבר יותר משבוע. עדיין לא הוצאתי מילה מפי. החזרתי את מבטי לעיניו, מנסה לשדר רוגע. ״מה? יש לי משהו בשיניים?״

הו, הארי היה כל כך טיפש. כל כך כל כך טיפש. ועיוור. עיוור למצב ששהיתי בו, ששנינו שהינו בו. בעצם, אני חושב שזה היה התחביב הכי טוב שלו. ככה הוא היה מעלים את הבעיות, כי הרי הוא אף פעם לא היה צריך להתמודד איתן.

הכל הוגש לו על צלחת מזהב.

הוא רצה אותי, גרם לי להיפגע מזאין, ולרוץ ישר לזרועותיו.

הוא השתעמם ממני, ועכשיו יש לו את האוסטין ההוא.

הוא פשוט מדהים, לא?

״לואי? זה נראה כאילו אתה מנסה לירות עליי לייזר מהעיניים שלך״ הוא גיחך מעט. הו... הלוואי ויכלתי.

״צא החוצה״ אמרתי בקלילות. הוא כל כך עיוור למצב, אלוהים.

״מ-מה?״

״אתה גם חירש? צא החוצה״ אמרתי שוב, לא טורח להגביר את הקול שלי עליו. הסיטואציה היתה יותר מידי מגוחכת. ״גם? מה...לואי---״
״אני לומד, הארי. תשחק עם מישהו אחר״

לאחר מכן, גבותיו של הארי התכווצו בכעס והוא טרק את דלת חדרי.

ובאותו רגע, חיוכי המזוייף נמחק לחלוטין, והתפרקתי בבכי על המיטה.

❓❓❓❓❓❓❓❓❓❓❓

לואי מרחיק את עצמו מהארי. האם, לדעתכן, זה הכרחי בשבילו? האם החששות שלו נחוצות או שמא כתוצאה ממה שעבר, האמון שלו באנשים שקרובים אליו התערער? האם הארי באמת יכול לעשות דבר כזה?

~JPH