Pestis Eram Vivus

ג'סי

אזהרת תוכן: תיאורים גרפיים, התעללות פיזית ומוות

מיין, ארוסטוק, 2008

"אבא."
מלמול.
"אבא, בבקשה תקום." חתיכת חרא, איך אתה מעז?
הוא נאנח בקולניות, פוקח את עיניו כדי למצוא את בנו מעליו, מנער את כתפו.
הוא היה בכיתה ו', פניו רזות ושיער בהיר עיטר את ראשו הצעיר.
"מה אמרתי?" הוא מלמל, קולו מחוספס משינה עמוקה.
מהחדר זינקו כל הצלילים החוצה.
לנרד טיין היה בן חמישים באותה השנה, ליום ההולדת שלו הוא רוקן את בקבוק הוויסקי שאביו נתן לו במתנה כשהיה בן עשרים. שיכור, הבין עד כמה חייו לא תואמים לתכנון שלו.
עם בנו הטיפש, ואשתו המעיקה ומשכורתו דלת המספרים.

"אמא... היא..." ג'סי, בנו, בלע רוק בכבדות. הוא רעד כולו, עיניו התמלאו בדמעות.
המראה שלו הכעיס את לנרד כל כך, שהיה בטוח שעומד לתפוס ולהרוג אותו במכות.
"מ-מה... מ-מ-ה...?" הוא חיקה את בנו בקול צורם והתרומם לישיבה מכופפת, דוחף את גופו רחוק ממנו, "תדבר ברור, בן, או שאאלץ להכניס לך אחת." האב משך את כוס המים שלו מהשידה החומה, אותה ראה בזכות האור העדין מהמסדרון.
"אמא, היא נפלה," הילד הבלונדיני אמר בקול רועד, מנגב עם אגרופיו הצמודים לגופו את הדמעות שזלגו על פניו.

בסיינט אגת'ה לא היה מבחר עבודות רחב מידי. עם מבנה גוף כמו של לנרד, היית יכול לקבל משכורת מינימום או בתעשיית הדייג המקומית או בתעשיית מכונאות חוץ מחוזית. ואם מצאת את עצמך בנמל העיר כל יום, משעות הלילה עד שעות הצהריים, בשמש ובשלג סוחב דגים מסריחים - אולי גם אתה היית שותה.
לנרד למשל, שתה הרבה.
כל כך הרבה, שהיה יכול להכות את אשתו עד זוב דם ולא לזכור דבר בבוקר של אחרי.
בבנו לרוב לא נגע, משום שלא הצליח למצוא את הממזר הקטן. הוא היה נוהג להתחבא טוב מידי.
אשתו, לעומת זאת, לא הצליחה לברוח מידיו הגבריות.
השניים התחתנו כשהייתה בת עשרים ושש, צעירה ונחשקת. הוא היה מן גיבור מלחמה, חזר מעיראק ללא פציעות גלויות לעין.
במהרה נכנסה להריון, ובמהרה התחרטה. במהרה, גם הבינה שאין לה איך לברוח.
"נפלה לאן?" לנרד גיחך, מותח את רגליו לעמידה מתנדנדת.
"לרצפה." ג'סי מלמל, מביט לכיוון הדלת הפתוחה.
"ולא עזרת לה לקום?" אביו עקף את גופו בצעדים אטיים. נינה נהגה להתעלף, לנרד ידע על כך. בנו היה מספק לה כדורים מיוחדים, לבנים וארוכים, שימנעו את הקריסות האלה.
"אני...א-" הילד מיהר אחר אביו, מילותיו נקטעות על ידי נשימה מבולגנת.
העובדה שאשתו התעלפה באופן קבוע, גרמה להיסטריה של בנו לעלות לו על העצבים.
"ג'סי, אם לא תפסיק לבכות בגלל שטויות כאלה, אני נשבע שאני אתן לך סיבה."

לנרד תמיד היה מרושע. גם לפני הצבא, גם לפני שלמד לדבר.
הוא לא נפגע נפשית ממראות המוות מעבר לגבול, הוא למד מהן. הוא לא היה צריך תמיכה פסיכולוגית, הוא היה צריך להיכנס לכלא.
אבל מצבה הרפואי של נינה ריתק אותה לביתה, הסיכוי שהייתה יכולה למצוא עבודה ולפרנס את בנה הצעיר היה כה נמוך שהעדיפה למשוך את כל האש מלנרד אל עצמה, ולקוות שיום יבוא וכל זה יגמר.
גופתה שכבה שלווה בסלון הבית. קירותיו היו צבועים במן גוון עדין של צהוב, הרהיטים היו מכוסים בשלים שסרגה נינה. הרצפה, הייתה צבועה בשלולית אדומה, סמיכה ואטומה. אותו הצבע הכתים גם את פינת השולחן הערוך, עליו הספיקה להניח צלחות לפני שהתעלפה.