האם יש סיבה לחיים?
תמיד עניין אותי, למה אלוהים בוחר אנשים שיחיו טוב ולמה הוא בוחר אנשים שיסבלו מכך.
כל חיי האמנתי בו, וחשבתי שיש סיבה לחיים, שיש סיבה לקום עם.. חיוך
עכשיו? עכשיו אני לא זוכר איך זה אפשרי לחייך כבר.
אתה קם בבוקר, זורק על עצמך משהו בחוסר אכפתיות, כי הרי זה לא באמת שמישהו מסתכל עליך או איכפת לו ממך, ואם הוא יחליט לתת לך יחס זה יהיה בשביל גורם רע כלשהו, אוקיי אז אתה הולך ללימודים ויושב במשך שמונה שעות בכיסא ומבלה בין שעה לשעה למשך מספר דקות לבד, בשעת האוכל אתה לא אוכל כי אין לך בכלל מחשבה על זה שאתה רעב, או שאיכפת לך מעצמך.
אתה יושב לבד, אולי עם מוזיקה באוזניות וזה גם לפעמים בקושי, כי מה הטעם לשמוע מוזיקה כשאתה לא מצליח אפילו להקשיב לה.
אתה במשך כל היום תראה אנשים מזיזים את השפתיים אבל לא תצליח לשמוע כי אתה תהיה בעולם משלך.
לא, אני לא בעצבות, אני בדיכאון.
יש הבדל, תפנימו. עצבות זה כשאתה בוכה כל היום אבל עדיין אתה יכול לצחוק, אתה מרגיש אין סוף רגשות, אתה רוצה רוב הזמן להעביר את העצב בלאכול, אתה שונא להישאר לבד ובעיקרון אתה בוכה, מהלך היום אמור להיות רגיל..
עכשיו.. דיכאון. דיכאון לא מחייב עצבות, אתה יכול לשכב במשך 24 שעות במיטה ולבהות בתיקרה, לא מעניין אותך אם אתה נמצא בחברת אנשים,בעצם, לא איכפת לך מכלום בכלל. אתה בקושי בוכה, או מדבר
או אוכל. וחיוך? הוא נעלם ממזמן.
אתה לא רוצה שאנשים ישימי לב אליך ואתה לא רוצה להגיד לאף אחד שקשה לך, אתה לא רוצה עזרה. אתה תרצה רק שקט ושלא יתענינו בך.
אתה תרחיק אנשים כי לא איכפת לך מהם.
אני חושב שהבהרתי בדיוק מה הולך פה.
בסדר אז מה
אתם בטח אומרים
הנה עוד ילד מסכן בדיכאון בעולם, יש מלא כאלו.
אני לא מצפה שתתיחסו לדבר הזה בצורה רצינית, אבל אני מקווה שיהיו אנשים שבאמת יתחברו לזה כמו שאני מתחבר.
זה לא יהיה קטע קצר בעל כתיבה ברמה גבוהה, או משהו שמתמקד ברומנטיקה, אני פשוט רוצה שאנשים יוכלו לחוות רגש דרך מסך הטלפון כשהם קוראים את זה, אני רוצה שהם ידעו שלהיות במקום כמו שאני נמצא בו
זה לא טוב, ולא נחמד.
אני זוכר את היום הזה כל כך טוב, כל פרט בו התייחסתי אליו.
אני לא עכשיו אספר לכם מאז שהתעוררתי עד לקטע ה"מרגש" שלי כי החיים שלי זה פשוט דבר משעמם שאף אחד לא מעוניין לשמוע,
זה היה אחר הצהריים כבר בשעה שש ורבע,
רבתי עם אמא שלי והיא צרחה עלי באמצע הרחוב וגררה אותי בכוח לבית, אנשים צפו בנו ואף אחד לא עשה כלום פשוט. היא כעסה כי אני התנהגתי ב"חוצפה" במסעדה.
לא רציתי לאכול והתחלנו לריב, היא צעקה עלי שאני ילד דיכאוני ושכבר נמאס לה להתמודד איתי, שאני מבזבז לה הרבה כסף על תרופות ואז או שאני זורק אותם לאסלה או שאני מנסה לבלוע איזה עשרים במכה אחת.
רבנו והיא הרימה עלי את ידה.
ואז נשברתי, היה לי נמאס, בסדר עוד יום ועוד יום אבל היא פאקינג לא תשפיל אותי בציבור ככה! אני פאקינג לא רוצה שכל העולם ידע שאני איזה ילד דיכאוני על תרופות.
רצתי מהבית והגעתי לחניית קומות, היו בערך שמונה קומות של חנייה. היא הייתה ממש ריקה חוץ מכמה מכוניות שהיו שם.
עליתי לגג והתיישבתי על הקצה.
השקיעה סינוורה אותי אבל השמיים היו כלכך יפים, הם היו בצבע כתום סגלגל, אני זוכר שתמיד הייתי הולך בתקופות הרעות שלי לאיזה גג גבוהה או ליער והייתי נשכב ומביט למעלה, זה נתן לי נחת.
והפעם, הרגשתי שזה עומד להיות הפעם האחרונה שאראה את השמיים, שאביט עליהם מלמטה.
אולי הגיע הזמן שאני זה שאביט מהשמיים למטה, אסתכל על העולם ממקום שונה. אגיע למקום יותר טוב בו הבעיות שלי יפתרו.
אין לי כלום להפסיד
אין לי אנשים חשובים שאיכפת לי מהם או שלהם איכפת ממני, אין לי בכלל עתיד במקום הזה בכללי.
רק סבל ואכזבה מגיע מן העולם המגעיל הזה שאנחנו חיים בו. דיי, דיי לחשוב שזה מקום טוב.
אנשים בדיכאון, אנשים בלי בית, בלי כסף, הם חולים וזקוקים לעזרה.
אנשים ננטשים, פגועים ויש מלחמות בכל מקום, אין כאן מקום אחד שאפשר לקבל אהבה או שיקבלו אותך.
אתה צריך לשנות הכל כדי שאולי תיכנס לחבורה ותרגיש חלק ממנה..."תרגיש" פשוט תזייף חיוך ותזייף את עצמך,
אנשים שחולי נפש לא בהכרח משוגעים, הם מלאים בסיפורים והם רק מחכים שמישהו יקשיב להם.
תפסיקו, תפסיקו לחשוב שאתם חיים בעולם טוב. אז אולי יש לכם שבוע טוב, חודש טוב או אפילו שנה.
זה לא אומר שזה ישאר ככה, כי תמיד העולם ידפוק אותך.
הבטתי למטה וראיתי את המדרכה, לא היו אנשים כמעט.
רציתי לצרוח, רציתי כל כך לצעוק ולהוציא את הכעס שבי, אבל לא הצלחתי.
אם יכולתי לספר לכם על החיים שלי, הייתי אני עושה את זה, אבל אני לא רואה בזה כמשהו שיעזור לי, או כמשהו טוב.
אני רוצה להגיע לשלב האחר הזה פשוט.
הרוח הייתה חזקה למעלה ובילגנה את השיער שלי, השמש כבר כמעט סיימה לשקוע והאווירה הייתה חמימה, לא היה קר.
זה היה הזמן המושלם.
הייתי אומר מילת פרדה אבל פשוט אני מרגיש חנוק מידי בשביל זה ו...אין לי מה להגיד אפילו, כל מה שאני רוצה לעשות זה לגמור עם זה.
אז..
ביי.
"Nobody dies a virgin...
Life fuck us all"
-Kurt Cobain
_________________________________
הקטע כתיבה הקצר הזה הוא לא סיפור אמיתי, לא שלי לפחות, יש הרבה סיפורים כאלו במהלך החיים והרבה אנשים שוכחים מהמצבים האלו. בכל יום מישהו הולך לכיוון התאבדות ואנשים לא מתייחסים לנושאים האלו.
זה לא אמור להיות על סיפור מסוים או אפילו קטע מעניין, בכוונה הוא לא כתוב ברמה גבוהה כמו סיפורים וכאלו זה מתאר את החיים האמיתיים, ואיפה שאתם נמצאים בהם.
תתחילו להיות יותר ערניים למה שקורה סביבכם, אתם לא תדעו מתי דבר כזה יכול לקרות.
יש אנשים שאפילו לקום מהמיטה זה נהפך לסיפור מסובך בשבילם, בבקשה תתחילו לתת לזה יותר חשיבות ויחס.
ואם אתם נמצאים במצב קשה שדומה לזה, תפנו לעזרה, זה קשה אני מבינה, אבל זה יכול להיות סיכוי קטן אפילו שישנה את כל העולם שלכם מחדש.
אל תשברו ותישארו חזקים.
