פאנדום: גוט7.
שיפ: מארק+ג'קסון.
ז'אנר: אנגסט.
אזהרות: אובדנות, התאבדות.
תיאור: מארק כותב מכתב פרידה לאדם היחיד שהחזיק אותו בחיים כל כך הרבה זמן.
הדמעות זולגות מעיניו של מארק בשעה שהעט פוגש בדף. הוא לא רוצה לעזוב את ג'קסון- לא משנה מה. הוא רוצה להתכדרר לכדור הכי קטן שהוא יכול כדי שג'קסון יתכדרר איתו, הוא רוצה להרגיש את חום גופו של ג'קסון עוטף אותו, הוא רוצה לחבק אותו, הוא רוצה להרגיש את שפתיו החמימות, הוא רוצה להרגיש את ידיו עוברות בשערו, הוא רוצה לשמוע אותו מספר את אותה בדיחה טיפשית בפעם המיליארד. הוא רוצה את כל הדבר האלה והרבה יותר. רק עוד פעם אחת, פעם אחרונה. הוא לא מוכן לעזוב את ג'קסון לפני.
אבל זה שקר. יותר משמארק אוהב את ג'קסון, מארק רוצה למות. הוא החזיק את עצמו בחיים במשך כל כך הרבה זמן רק בשביל "עוד פעם אחת" עם ג'קסון, אבל הוא כבר לא מסוגל לזה יותר. הוא לא מסוגל להישאר עוד.
אז הוא בולע את הדמעות, ומתחיל לכתוב.
"ג'קסון, אני מצטער." מוזר לו כל כך להתחיל כך את המכתב, אבל כל דבר אחר נשמע פשוט כל כך... לא נכון. "ג'קסון היקר" נשמע רשמי מדי, מרוחק מדי, "ג'קסון האהוב" פשוט לא היה משהו שהיה הוא, "להתראות" היה אמור להגיע בסוף... "אני מצטער" הייתה הדרך הנכונה להתחיל את המכתב. נכון?
"בבקשה, בבקשה, אל תרגיש רע. זאת לא אשמתך. לא משנה מה אתה חושב, זאת לא אשמתך. לא היית מסוגל למנוע את זה, לא משנה מה היית עושה. למעשה, אתה הסיבה שלא עשיתי את זה מוקדם יותר. אז בבקשה, בבקשה, בבקשה, אל תרגיש רע." לוודא שג'קסון לא ירגיש רע היה הדבר החשוב ביותר. הוא לא היה מסוגל לפגוע בג'קסון. הוא היה האדם היחיד שאהב אותו בעולם הזה, ומארק לא היה מסוגל למות בידיעה שג'קסון יאשים את עצמו. במיוחד כשהוא האדם האחרון שהיה אפשר להאשים.
"אני לא חלק מהעולם הזה. אף פעם לא הייתי. לא משנה מה עשיתי... לא משנה כמה ניסיתי, אך פעם לא הצלחתי להרגיש שייך... אפילו לא בגוף שלי עצמי, אף פעם לא הצלחתי להרגיש שייך, להרגיש נאהב... אפילו בזמנים שהייתי איתך, ג'קסון, האדם היחיד שידעתי שבאמת אוהב אותי, לא הצלחתי להפסיק לחשוב על כמה שאני מכוער. מוזר. לא טוב מספיק. שנוא. גם כשידעתי שאתה אוהב אותי, לא אהבתי את עצמי. גם כשאמרת לי שאני יפה, מושלם, מהמם... ידעתי שאתה משקר. למרות שידעתי שאתה אומר אמת, ידעתי שאתה משקר, זה לא מטורף? כן זה כן. בדיוק כמוני." מארק כבר לא ידע מה הוא כותב יותר; רק שהוא כותב. כותב את האמת.
"אני פשוט... אני לא מסוגל לסבול את זה יותר. שום דבר לא בסדר. שום פאקינג דבר. כולם מתקדמים ואני נשאר מאחור. כולם מאושרים ורק אני לא מסוגל. לא משנה כמה אני מנסה, אני לא מסוגל. ואני שונא את עצמי, שונא את עצמי, שונא את עצמי, שונא את עצמי... אני אפילו לא יודע למה, אני פשוט שונא. אני לא יודע למה אני בוכה, אני לא יודע למה אני עצוב, אני לא יודע, אני לא יודע, אני לא יודע!!! אני פשוט לא מסוגל לחייך. לא באמת. ואני לא יודע למה אני מרגיש חלש, אני לא יודע למה נמאס לי מהכל, אני לא פאקינג יודע למה רע לי!!! אבל אני לא מסוגל לקום בבוקר, אני לא מסוגל להסתכל על עצמי במראה, אני לא מסוגל לסבול לדבר ולתקשר ולעשות פעולות בסיסיות. אני רק רוצה לשכב במיטה כל היום, לבד, בלי להצטרך לסבול את החיים האלה. ואני אפילו לא יודע למה רע לי, רק שרע לי. ואני לא מסוגל לסבול את זה יותר. לא מסוגל!!!!!" בשלב הזה מארק כבר מוחה דמעה על כל מילה, לא מסוגל לעצור את עצמו. הוא כבר לא רואה, עיניים מלאות בדמעות.
"אני מצטער, ג'קסון, באמת שאני מצטער. אני אוהב אותך, באמת שכן. אתה השארת אותי בחיים כל כך הרבה זמן... אבל אני לא יכול להישאר יותר. אני מצטער." מארק נאנח ומנגב את הדמעות. דמעה ועוד דמעה ועוד דמעה ועוד דמעה... נראה שאין להן סוף, לדמעות האלה.
הוא מסתכל מולו. הכל כבר מוכן. החבל מוכן, הוא מוכן, הכל מוכן. רק עוד מילה אחת ולסיים עם זה... זה הכל. ולראשונה בחייו, הוא משוכנע שמה שהוא עושה זה מה שצריך להיעשות. הוא לא מתחרט. לא יותר.
הוא כותב את המילה הזאת, את המילה האחרונה. הוא מסתכל סביב בפעם האחרונה, צורב הכל במוחו רק עוד פעם אחת.
ואז הוא עושה את זה. וזה מהיר, וכואב רק לשנייה לפני שהכל נעשה חשוך. לתמיד. וזה נגמר, הוא כבר לא חלק מהעולם הזה, לא יותר, לעולם לא.
"להתראות."
