העיניים של סקרלט נעוצות בי במשך כל השיעור. אני מרגישה אותן בגבי כאילו הן קודחות בגופי ורואות פנימה.
הצלצול נשמע. רק לא הצלצול. אני אורזת את הדברים שלי במהירות ויוצאת מהכיתה, מתחמקת מסקרלט. כנראה שלא הייתי מספיק מהירה כי סקרלט אוחזת בידי ומונעת ממני להמשיך ללכת.
"לאן את ממהרת? אני חושבת שיש לנו שיחה להשלים" סקרלט אומרת ומושכת אותי בידי לפינה ליד הלוקרים.
"מה את רוצה עכשיו סקרלט, חשבתי שעברנו את זה".
"אולי את חשבת ככה, אני ממש לא שכחתי ועברתי".
אני משלבת ידיים, מוכנה לנאום של סקרלט.
"מה את חושבת לעצמך? שככה את יכולה לגנוב לי את החבר? מי הרשה לך להתקרב אליו בכלל? מי את שתיגעי בו? אין לך זכות להתקרב אליו, במיוחד לא מאחורי הגב שלי. אני רואה הכל חמודה, אי אפשר להסתיר ממני כלום".
אני לא מנסה אפילו להכחיש. כבר ניסיתי להכחיש, סקרלט לא מקשיבה.
"את", סקרלט ממשיכה "את ילדה קטנה, מצומקת ועלובה שלא מסוגלת להשיג כלום בעצמה וצריכה לקחת דברים מאחרים. את עלובה".
אני לא מסוגלת לשמוע יותר את הדברים של סקרלט. אני כבר מכירה את הנאום בעל פה. איך היא הפכה אותי לפופולארית, איפה הייתי בלעדיה, איך נטשתי אותה וכו'...
"את יודעת מה סקרלט"? נמאס לי לשמוע את הדברים שלה. אני עוברת על החוקים, אני יודעת את זה. "נמאס לי לשמוע אותך כבר. רוצה לשמוע את האמת? הנה- אני נישקתי את החבר שלך. כן, אני. אני נישקתי את ליאם. ואת יודעת למה הוא נישק אותי בחזרה? כי הוא לא אוהב אותך. ואת יודעת למה הוא לא אוהב אותך? כי את אדם נוראי ומגעיל. אז תתמודדי עם זה. אני וליאם התנשקנו והוא לא רוצה אותך". כמובן שכל מה שאמרתי היה שקר.
הפנים של סקרלט מאדימות מבושה, אנשים צופים מהצד, מחכים לקרב.
"את יודעת" סקרלט מוכנה להחזיר לי "אולי את צודקת, אולי ליאם לא אוהב אותי".
מה?
"אבל אני יודעת מה אמיתי. לי יש עובדה שכולם יסכימו איתי".
מה קורה פה?
"את השטן לורן".
אני לא מספיקה להחזיר לסקרלט תשובה והעיניים שלי נעצמות מעצמן. הגוף שלי מתפורר לאלפי רסיסים בלתי נראים לעין. אחרי כמה שניות אני חוזרת לעצמי, בריאה ושלמה.
אני נמצאת מחוץ לחדר בבית חולים. אני מכירה את החדר הזה. כבר הייתי כאן כמה פעמים. צרחת כאב ומאמץ נשמעת מהחדר, צרחה של אישה שיולדת, הצרחה של אמא שלי. אני רוצה להכנס לחדר, לראות מי היא אבל כח בלתי מוסבר מונע ממני לעשות זאת.
יש דברים שכנראה אי אפשר לשנות, גם אם נוסעים בזמן.
בכי של תינוק נשמע מהחדר. בכי של תינוקת. הבכי שלי. קול של גבר משמיע אות התפעלות והקלה. זה כנראה אבא.
הרופא יוצא מהחדר ומתעלם ממני, כאילו לא רואה אותי, אבל אני רואה את עצמי, את עצמי התינוקת.
נמאס לי לחוות את הלידה שלי כל פעם מחדש. צרחה נשמעת מחדר הלידה ושוב העיניים שלי נעצמות. אני מנסה לפתוח אותן בכוח אבל לא מצליחה והגוף שלי שוב מתפורר לאלפי רסיסים.
אני מוצאת את עצמי יושבת בכיתה, סקרלט לא נמצאת. חזרתי להווה. אני מקווה ששום דבר לא השתנה.
סקרלט נכנסת לכיתה, לבושה בקפוצ'ון שהכובע שלו מכסה את פניה. היא נראית מושפלת, אנשים מגחכים כשהיא עוברת. היא מעיפה אלי מבט של שנאה ומתיישבת מאחורי.
אופס. מה עשיתי?
ליאם נכנס לכיתה ונשען על השולחן שלי.
"התגעגעת אלי"? הוא שואל וקורץ לי.
אוי לא. אסור היה לי לשחק בעבר. הייתי צריכה לסתום את הפה.
"כמה זמן כבר לא נפגשנו"? אני עונה בתמימות, מנסה להבין מה קורה.
"שעתיים".
אוי ואבוי. אני וליאם יוצאים. והוא כל כך דביק וקיטשי. אין ברירה, אסור לי להרוס גם את ההווה.
"שעתיים זה יותר מדי" אני עונה ומחייכת.
ליאם רוכן לנשק אותי. המורה נכנסת ומבקשת לשבת. תודה לאל.
"נמשיך אחר כך" ליאם אומר ושוב קורץ לי.
ממתי הוא קורץ כל כך הרבה?
המורה מתחילה ללמד ואני לא מקשיבה. אני מנסה לחשוב מה קרה. אני כנראה יצאתי מנצחת בקרב מול סקרלט, היא נראית כל כך מושפלת. כמו שאני נראיתי כל הזמן. אבל מה העניין עם ליאם? הוא באמת אוהב אותי? לא הייתי צריכה להגיד את זה לסקרלט. למרות שגם ליאם ידע שזה לא היה אמיתי. אוף, הכל כל כך מסובך.
אני מביטה על מפרק היד שלי. חריטה נוספת מופיעה שם. זה אומר שנסעתי בזמן כבר 3821 פעמים. מספר כל כך גדול בכל 16 השנים שאני חיה. ואולי בעצם אני חיה יותר?
