שישה סעיפים

פרולוג

אלה
"מתי הוא מגיע? סיפרתם לו בכלל שהוא מגיע בשביל זה?" שואלת עינב בקול המום.
"לא. הוא אמור להגיע ממש בעוד כמה רגעים, מבחינתו זה ביקור שגרתי בישראל.
עינב, הכסף הזה יעזור לו ולכולנו! הוא חייב את זה!" אמרתי בחזרה.
הוא באמת חייב את זה.
דפיקה בדלת קטעה את המחשבות של שתינו, ומיד רצתי כדי לפתוח אותה.
"בן שלי!" חיבקתי אותו.
"אמא, רק לפני חודשיים הייתי בארץ. הכל בסדר." הוא מיהר להרגיע אותי.
"אוי נו, כנס כבר הבייתה ושב לאכול משהו. 16 שעות טיסה זה לא פשוט!" האצתי בו.
"מכוער!" קולה הרם והנרגש של עינב נשמע מהסלון.
"סתומה!" שוהם מיהר לענות לה, ואני רק שמחתי מטיב מערכת היחסים של ילדיי.
"יאלה שבו לאכול. ירון! שוהם הגיע!" צעקתי אליו שירד לאכול עימנו.
התיישבנו כולנו סביב השולחן.
"אז מה, שוהמי, איך בקוסטה ריקה?" שאלתי בהתעניינות.
-"כרגיל. עבודה קשה.. מזג אוויר די נוח."
"בטח כל היום אתה במסיבות עם מלא בנות." עינב התערבה וירון ושוהם צחקו. "עינב! תשמרי על הפה שלך!" אני נשארתי רצינית.
"אמא, הכל בסדר, היא בת 19 לא בת 9." שוהם מיהר להרגיע אותי.
נאנחתי בתבוסה והנחתי לארוחה להמשיך לזרום.

"אז, למה בעצם אני נמצא פה?" שוהם התקיל אותי בזמן ששטפתי את הכלים במטבח.
"מה זאת אומרת? אתה מבקר אותנו." ניסיתי להתחמק.
"נו באמת אמא, שנינו יודעים שיש סיבה."
נאנחתי, "שב בסלון, אסיים ואבוא כדי לספר."

הנחתי את כל הכלים במתקן הייבוש, וניגבתי את ידי במגבת החומה.
ניגשתי לסלון והתיישבתי בכורסאת היחיד, שכולם ידעו שהייתה שייכת לי, ואך ורק לי.

"אז, שוהמל'ה. שמעת שסבא היה בבית החולים לפני שבועיים.. נכון?" התחלתי והוא הנהן במבט מבולבל.
"הוא נפטר. בבית החולים.. קריסת מערכות שתקפה אותו בפתאומיות." המשכתי ומבטו הפך להמום.
"סבא נפטר ולא אמרת לי? מה לעזאזל! ידעת שהוא היה החבר הכי טוב שלי, רציתי ללכת לבקר אותו מחר!" הוא זעם ורתח, בצדק.
"זה לא הכל שוהמל'ה.. הוא השאיר צוואה. אבל רק לך מותר לפתוח אותה. כל המשפחה כועסת, זועמת שאתה היחיד ש"מקבל משהו". אנחנו מנסים להסביר להם שלא משנה מי יקבל מה, האדם מת והוא היה חשוב לכולנו. לא הירושה שלו." סיפרתי לו ומשכתי אותו לחיבוק עמוק.
"אז קראת לי כדי שאלך לפתוח את הצוואה של סבא," הוא אמר בשקט, הנהנתי והוא המשיך," אני צריך לפתוח צוואה בזמן שאני עדיין מתאבל על האובדן של סבא שלי." דמעה זלגה מעינו הימנית.
הוא עלה לחדר במהירות. "אני אלך." אמרה עינב.
היא קמה ועלתה בגרם המדרגות, נכנסת אל חדרו.
"אוי ירוני, מה עשינו?" אני מתפרקת בין ידיו של בעלי.
"הכל יהיה בסדר. הוא ירגע, זה רק עניין של זמן. הוא ילד בוגר וחכם. הוא יודע מה טוב לו ולנו." הוא מנסה לשכנע אותי.
ואיתו ביחד, אני מנסה לשכנע את עצמי.