נכנסתי לבית הקפה והתיישבתי בפינה הרגילה שלי, המרוחקת ביותר מכל האנשים שמגיעים לשם, מניחה את תיק הגב שלי על הספה, משתדלת לסדר את ״שיער הקסדה״ שנוצר לי.
הוצאתי את המחשב הנייד שלי מהתיק והתעדכנתי ברשתות החברתיות, כי זה לא שיש לי משהו טוב יותר לעשות מלראות אנשים עושים את הכיף של החיים שלהם כשאני תקועה באותו מקום כל חיי.
תוך כדי שאני גולשת בפייסבוק מלצרית ניגשת אליי.
״תרצי להזמין?״ היא שואלת, מכינה את הפנקס והעט בידה.
״תה קמומיל חם יהיה נהדר״ אמרתי עם חיוך.
״כבר בדרך אלייך״ אמרה בלי להרים את עיניה מהפנקס, והסתלקה משם ישירות למטבח.
גילגלתי את עיניי ונשפתי תוך כדי שהמשכתי בעיסוקיי במחשב, מנצלת כל שנייה של וויי פיי חינמי, עד שמשהו תפס את תשומת ליבי.
פוסט של קייט, חברה שלי מאז חטיבת הביניים, היא העלתה תמונה שלי איתה ועם טיילור ואמה, שאנחנו סוג של חבורה כבר שנים.
אם בן אדם נורמטיבי היה בסיטואציה הזו של לגלוש בפייסבוק הוא לא היה מתעכב על סלפי תמים, אולי נותן לייק וממשיך בחייו.
אבל אני, כמו שכבר הספקתם להבין, לא כזו.
הסתכלתי על התמונה, כמו מהופנטת, וגללתי לאיזור התגובות.
״טיילור יא מהממת״
״קייט תתחילי כבר לדגמן״
״אמה תעשי לי ילד״
התגובה האחרונה אמנם ככל הנראה הייתה בדיחה, אבל לא יכולתי שלא לשים לב שאין תגובה אחת שמופנת אליי.
תבינו, אני לא בן אדם שאכפת לו מכמות הלייקים או תגובות שאקבל על פוסט, אבל המצב הזה הוא מצב שונה.
לא הספקתי לחשוב על זה יותר מדי והמלצרית חזרה לשולחן שלי עם כוס התה שביקשתי, שכבר הספקתי לשכוח ממנה.
׳הגיע הזמן׳ חשבתי.
״אפשר לקבל את זה בכוס ׳טו-גו׳ בבקשה?״ שאלתי והיא החזירה את הכוס איתה למטבח בחוסר רצון.
רק כוס תה, מי שישמע כמה מאמץ.
החזרתי את חפציי לתוך תיק הגב שלי, לקחתי את כוס התה שלי ויצאתי החוצה אל האופניים שלי, רוכבת חזרה הביתה, שמתי את האוזניות שלי בתוך אוזניי ובזמן ששמעתי שירים חזרתי לשקוע במחשבות.
למה דווקא אני?
YOU ARE READING
The unfinished story
Teen Fictionהסיפור עוסק בפנלופה, תיכוניסטית ממוצעת בת 16. לא מקובלת במיוחד, לא יפה במיוחד, לא מצטיינת, פשוטה. כזאת פני, לא מתלוננת על מר גורלה אך בתוך תוכה היא תמיד תוהה, הבעיה היא בי? מה אני צריכה לעשות בשביל להתחבב יותר על אנשים? זה בגלל המראה שלי? כל התשוב...
