אולי מחר. זה מה שאני שומע ממנו כבר שנים. נכון שהוא החבר הכי טוב שלי והכול, אבל לפעמים זה פשוט לא עובד. לא במצבים כאלה...הוא יודע על כל זה ובכלל לא אכפת לו. פשוט לא אכפת לו!
הייתי צריך לשעת שאני אפגע מזה בסוף. זה תמיד ככה. תמיד הוא ה"שווה" ,תמיד הוא ה"חתיך"... תמיד זה תמיד הוא ולא אני. זה מעצבן ולא סתם. הפעם זה כבר יותר מידי, אני לא מבין מה קורה כאן אבל מה שזה לא יהיה זה קורה מאחוריי הגב שלי וזה לא נראה לי בסדר שזה מה שהחבר הכי טוב שלך עושה. פשוט לא.
* * *
הוא שוב מתקשר אליי ואני לא עונה לו.אני לא יכול לענות לו... הלב שלי לא יתן לו להטביע אותי שוב. כבר נמאס לי. אבל הצלצול של הטלפון כבר נמאס. אני אוחז במכשיר המצפצף הזה, שהחיים שלי תלויים בו ומסתכל,פשוט מסתכל על המסך. התמונה שלו מהבהבת לי מול העיניים ואני מביט בו. ברור, החיוך שלו כובש כל אחת, ולא רק החיוך... הוא תחמן. כבר שנים שכל בחורה שהוא רוצה נופלת לרגליים שלו, הוא מפיל אותן, תופס אותן כמו זבובים. כל פעם אחת אחרת.
מה אני אגיד? - כן. זה מעצבן אותי. אני יודע שאסור לי להתעצבן עליו והכול, אבל כן, זה מעצבן. הוא החבר הכי טוב שלי והיא אחת מהידידות הכי טובות שלי. אני לא יודע כבר מה לומר... אני כבר שנים נפגע ממנו, הוא תמיד לוקח לי אותן. על מי שאני שם עליה עין - הוא ישר תופס ולוקח, כאילו שזה נעשה בכוונה, למרות שאני יודע, או לפחות חושב, שלא.
אני לא רוצה להיראות הגבר שמתבכיין כל הזמן, אבל לא תמיד פשוט להיות חלק משלישיה. אתה צריך להוכיח את עצמך ולהיות חזק. אף אחד לא יודע כמה זה כואב לראות אותם ביחד. מחזיקים ידיים... מתחבקים ופשוט לעמוד מהצד לבכות בלב.
אבל הבטחתי לעצמי שאני אשרוד את זה, לא משנה איזה מכשולים יהיו לי בדרך. ובינתיים, זה עובד לא רע. אבל אני תמיד חייב להישאר בשליטה, ואני יודע שיום יבוא ואני אתפרץ עליהם כמו שבחיים לא קרה לי.
הכול בינתיים בסדר, אבל ברגע שאני מקבל את ההודעה מליעד... אני מתחיל להתעצבן.מאוד.
"איזה חתיכת אפס מאופס!"
הצרחה שלי נשמעת למרחק קילומטרים. אני בטוח.
