מלחמה- לי טאמין

~

כרגיל, הוא ישב ברכב עם שאר חברי הצוות שלו, בשעת לילה מאוחרת. הם עצרו, סופסוף, לאחר חיפושים של שעות, מול חנות משקאות קטנה. חברי הצוות החליפו מבטים, ושניה אחרכך כל העיניים היו עליו. הוא נאנח, מתוך הרגל, ויצא בצורה מרושלת מהרכב.הוא התקדם באיטיות לעבר פתח החנות, ובאותו הזמן הסתכל לעבר הרחוב.
ריק.
מצויין.
הוא נכנס לחנות וסרק את המקום. טוב, החנות נראתה קטנה מבחוץ, אבל מבפנים-היא הייתה די גדולה. היו המון טורים של כל מיני סוגי אלכהל, מדפים רבים של נרגילות, ובצד השני של החנות התייצבו כמה דוכנים של אוכל וחטיפים למיניהם. אבל כל זה לא עניין אותו.
מימינו ניצב דלפק ומאחוריו עמדה הקופאית. שיערה היה חום וחלק, וגלש על כתפיה.ברגע שעיניהם נפגשו, הוא החל לפסוע לעומק החנות. הוא התבונן בבקבוקי האלכהל, מנסה להראות כמשכנע שהוא מעוניין במשהו, ומידי פעם שלח מבט לעבר הקופאית. היא מרוכזת בטלפון הנייד שלה. הוא המשיך להסתובב בחנות ולשלוח לעברה מבטים. הוא החליט לעשות את זה עכשיו. בכל שאר הפעמים הוא מחכה לפחות חמש דקות, אבל היא כלכך מרוכזת בטלפון שלה. זאת הזדמנות מעולה.הוא החל לצעוד לעבר הדלפק, יד אחת נמצאת באחורי מכנסיו והשניה בכיס מעיל העור השחור שלו. הוא הגיע לדלפק, ומבלי להסתכל לעברה השליך לעברה שק שהוציא מכיס המעיל שלו, ומאחורי מכנסיו שלף אקדח וללא היסוס כיוון אותו לעברה. טלפון הנייד נשמט מידה, היא הרימה את ידיה והסתכלה לתוך עיניו בחרדה. "הכל", הוא אמר בקול מאיים והצביע עם עיניו על השק. מבלי להוריד ממנו את העיניים היא הרימה את השק במהירות, פתחה את הקופה, הכניסה לשק את כל התוכן וזרקה אותו על הדלפק. בין כל הפעולות האלה, הוא הסתכל כל רגע לצדדיו, מוודא שאיש אינו נכנס לחנות. הוא לקח את השק בידו, התחיל לפסוע בצעדים קטנים אל מחוץ לחנות, כשגבו מופנה על הדלתות ואקדחו עדיין מכוון אליה. הוא הגיע אל צאת החנות, רץ לעבר הרכב ובאותו הזמן הכניס את אקדחו לכיס. הוא נכנס במהירות לרכב, חבר הצוות שישב במושב הנהג התניע והם ברחו משם, במהירות.הוא מצא את עצמו עדיין ברכב, בשעת בוקר מוקדמת. הוא הסתכל סביבו, וראה שרק הוא נמצא ברכב. הוא פתח את דלת הרכב ויצא ממנו בעייפות, מנסה להזכר מה קרה אתמול, ובזמן הזה הרגיש שמשהו מאיים ליפול מכיסו. הוא הכניס את היד והוציא את החפץ.
האקדח.
נשימתו נעתקה."לא...לא שוב", הוא מלמל לעצמו בעצב והאקדח נשמט מידו, נופל על החול.הוא לא יודע איך זה התחיל. איך הוא התחיל לבצע פשעים. עצם המעשה עושה לו טוב, הוא אוהב את זה, אבל המצפון שמתעורר בו אחרכך נורא. המצפון-כמו צד שני אצלו. צד טוב וצד רע. המצפון-הצד הטוב, מבצע הפשעים-הצד הרע.הוא רוצה להפסיק, כבר המון זמן שהוא רוצה להפסיק, אבל בכל פעם, כמו גלגל שחוזר על עצמו-פשע, מצפון, אני לא אעשה את זה יותר.פשע, מצפון, אני לא אעשה את זה יותר.הוא לא מצליח לצאת מזה.כשהוא שאל את עצמו איפה כל השאר, איך זה הגיוני שרק הוא נשאר ברכב, הוא שם לב שהוא עומד מול שער הדירה המשותפת שלהם. הוא כנראה נרדם והם נכנסו לפניו, מבלי להעיר אותו.הוא עבר דרך השער, וככל שהתקרב לדלת הבית שמע יותר ויותק צעקות של אושר. הוא נכנס לדירה, והדכאון שלו רק החמיר. שטרות של כסף היו מפוזרים בכל מקום, וחברי הצוות שלו ישבו סביב השולחן, שמעליו עמדו עוד ערימות של כסף."טאמין, תראה!" אחד מחברי הצוות ששם לב שהוא נכנס, קרא בשמו בהתלהבות. "כל זה- רק מאתמול!" הוא הצביע על ערימת השטרות שנחה על השולחן, הרים חלק מהשטרות וזרק אותם באוויר. טאמין לא הראה שום הבעת פנים, והתיישב על אחת הספות בחדר. הם המשיכו לצעוק ולתכנן תכניות לעתיד, מה הם יעשו עם כל הכסף שהם "יצברו", אבל טאמין פשוט בהה באוויר. בתוך כל הדכאון שלו, עלתה מחשבה; מה יקרה אם יתפסו אותם יום אחד? יאסרו אותם, זה ברור. וטאמין לא רצה שזה יקרה. הוא הבטיח לעצמו שהוא לא יעשה את זה שוב, שזה לא יחזור על עצמו, אבל זה היה חסר טעם- באותו הלילה, כמו כל לילה, זה קרה שוב. אותו הסיפור; הוא נכנס, מחכה כמה דקות, שולף את האקדח, מאיים, מקבל את כל הכסף ובורח. ואז מגיע המצפון שהורג אותו. הוא במלחמה עם עצמו.כשהגיעו חזרה לדירה, חברי הצוות שלו הציעו לשבת לאכול משהו, אבל לטאמין לא היה כח ומצב רוח אז הוא העדיף להכנס לחדרו ולנסות לישון. לקח לו הרבה זמן, המצפון ייסר אותו, אבל זה קרה בסוף, והוא נרדם.הכל היה חשוך. הוא לא יכל לראות כלום. הוא הרגיש את ידיו קשורות, ואת פיו חסום. הוא ניסה לזוז, לצעוק, אך ללא הצלחה. לא בגלל שהיה קשור- אלא בגלל שהמקום בו נמצא היה קצת קטן. קצת הרבה קטן. לפתע הגיע מין אור חזק, אור שהאיר את המקום הקטן שהיה בו. הוא הסתכל סביב וראה שהוא שוכב, קשור, בתא מטען. הוא לא הבין מה קורה, וניסה לזוז עוד פעם-והפעם הצליח, והתגלגל אל מחוץ לתא המטען. חול והרים. זה מה שהיה במקום שבו נמצא. הוא הסתכל אחורה, לעבר תא המטען, ושם לב שהכל מלא בפרחים כחולים. החול ותא המטען. פרחים רבים משהוא יכל לספור. הוא נעמד והתחיל להסתובב סביב עצמו. לאן כבר הוא יכל ללכת? הוא התקרב חזרה לתא המטען וסרק אותו, ושם לב שהפרחים שנמצאו במקום שנח ראשו, מוכתמים בדם. הוא הרים את עיניו לעבר השמשה, וראה כתם גדול של דם יבש על מצחו. המראה הזה רק הבהיר כמה עצומה החרדה שתקפה אותו. הוא הסתובב כשגבו מופנה אל הרכב ונפל על רגליו, מסתכל לעבר ההרים בחוסר אונים.הוא התעורר בבהלה, מתקשה לנשום. לאט לאט הוא חזר למציאות והבין שהכל בסדר, שזה היה רק חלום. חלום שרצה להבין את המשמעות שלו. כל מה שקרה בחלום לא עניין אותו, פרט לפרחים הכחולים. פרחים כחולים? מה הקשר פרחים כחולים? הוא עבר ממצב שכיבה לישיבה ולחש לעצמו, "זה רק חלום, טאמין. צא מזה". אבל זה חלום שהוא רצה להבין.הוא יצא מהחדר בעייפות ולפני שהתיישב בסלון עם השאר, עבר דרך המטבח ולקח את הדבר האכיל הקטן ביותר שיכל למצוא. לא היה לו תיאבון אבל הוא היה חייב לאכול.הוא התיישב, כרגיל, במקום הקבוע שלו בסלון-הספה, לצד שאר הגברים. הם כבר אכלו את ארוחת הבוקר שלהם והתחילו לתכנן את הערב הקרוב. כרגיל, הם אלה שיושבים ושומרים ברכב וטאמין הוא זה שצריך לצאת ולבצע, להספיק לחזור במהירות לרכב ולוודא שאין אנשים סביב. הוא מרגיש שהוא רוצה לעשות את זה. הוא מרגיש כלכך טוב כשהוא מבצע פשעים, כאילו הוא איזה דמות רעה בסרט, שכל העיניים עליה-אבל מרגיש רע לאחר מכן, המצפון, הצד הטוב שבו מתעורר. קולות רדפו את ראשו. "תעשה את זה" "אל תעשה את זה" "תעשה את זה". הוא היה שקוע כלכך שלא שם לב לקול הסירנות מבחוץ. כאב פילח את פניו, וכשחזר לפוקוס וכמעט צרח-מנסה להבין למה סתרו לו, הוא שמע את זה.
סירנות, משטרה. זה קורה.
לעזאזל עם הכל.
מבלי לחשוב, הוא רץ לכיוון החלון הגדול שבחדרו, פתח אותו וקפץ החוצה. הוא נחת על רגליו וכתוצאה מהנפילה הן כאבו כלכך, אבל לא היה לו זמן לחשוב על זה. הוא התחיל לרוץ, כשאין לו מושג לאן מועדות פניו. חברי הצוות עקבו אחריו, והשוטרים רצו בעקבותיהם. הוא הרגיש את האוויר מאיים לברוח מריאותיו, הוא היה חייב לעצור לנשום, אבל הוא ידע שאם יעשה את זה, זה יהיה הסוף בשבילו. אבל זה מגיע לו, לא? הוא פושע, למה שלא יכנס לכלא? זאת הדרך היחידה שיפסיק לבצע פשעים. ככל שרץ מהר יותר כך הרגיש שהוא נחנק לאט לאט, הרגיש את הדופק בכל מקום, והיה בטוח שזהו, הוא עומד למות. בטיפת הכח האחרונה שנשארה בו, הוא פנה לעבר מגרש חניה נטוש, רץ לעברו השני והתחבא מאחורי רכב נטוש גדול. הוא התיישב בשקט מוחלט והתנשם, לא היה לו כח לברוח יותר. אם יתפסו אותו, יתפסו אותו. זאת תהיה הדרך היחידה לעצור אותו. אבל זה לא קרה.
הוא לא נתפס. הוא ראה את חברי הצוות שלו נכנסים למגרש ומתנשמים אך הם היו כבר איטיים, השוטרים תפסו אותם, אזקו אותם, וברחו משם במהירות.הוא פאקינג ראה את זה קורה, ולא עשה כלום. אבל מה הוא כבר יכל לעשות? אם היה קורא להם ועוזר להם, גם הוא היה נתפס. הוא נשם לרווחה, אבל המצפון, הצד הטוב שבו, התעורר. הוא ידע שאם חבריו לא ישמרו על זכות השתיקה, ימצאו אותו והוא יכנס לכלא, ללא ספק.הוא נעמד באיטיות והתבונן סביבו, מוודא שלא נשארו שוטרים בסביבה, והחל לצעוד, אין לו מושג לאן.הוא ראה נחל ארוך ורחב בצידו השני של הכביש, והחליט ללכת לשם, ולצעוד בתוך המים. הוא חייב לנקות את הראש.הוא הלך בנחל, מרגיש את הכאב כשהמים הקפואים מרטיבים את רגליו, אבל לא היה אכפת לו. הוא פשוט צעד במים והתבונן לעבר השמים, וניסה לנקות את הראש. לאחר כמה דקות הוא התבונן לעבר המים ובחן את ההשתקפות שלו. פניו היו מדוכאות מתמיד. הוא נאנח וניסה להפנות שוב את תשומת ליבו לשמיים, אך לפתע צף לעברו פרח כחול. פרח כחול.
זה החזיר את הכל. הוא ראה בראשו את הפשע הראשון שהוא ביצע, השני, העשירי, ועלו לו כל מיני פלאשבקים. הצד הטוב שלו שנלחם בצד הרע שלו.
זה היה ככה, מאז הוא מתמיד. אלו פשוט שני צדדים, שנלחמים אחד בשני. הצד הרע מספק את צרכיו והצד הטוב מתחרט ומנסה להפסיק את מה שקורה, אבל הצד הרע שבו, כמובן, חזק יותר מהצד הטוב.הוא פשוט כלוא בתוך עצמו. ושום דבר לא ישנה את זה. הוא רצה לטבוע. הוא רצה פשוט ליפול ולתת לנחל לקחת אותו אל מותו. אבל זה יהיה סתם מוות ארוך ומייגע. "זה לא ימשיך יותר" הוא חשב לעצמו. "אני מסיים את זה, ועכשיו"הוא יצא מהנחל וחזר לעבר מגרש החניה. בדרך למגרש החניה הוא עצר בחנות, ובפעם הראשונה בשנתיים האחרונות-לא בשביל לגנוב, בשביל לקנות. הוא קנה מצית ומיכל של דלק, והמשיך לפסוע לעבר מגרש החנייה. הוא הגיע למגרש החנייה והתקדם לעבר הרכב שהתחבא מאחוריו. הוא טיפס עליו בזהירות, פתח את פקק המיכל והחל לפזר את הדלק על כל מקום ברכב, ולבסוף גם על עצמו. המיכל התרוקן, והוא השליך אותו לצד. בזמן שביצע את הפעולות האלה חשב על הכל. על הצד הטוב, על הצד הרע, על כל הפשעים שביצע כאדם רע ואת כל החרטות שרדפו אותו כאדם טוב.ברגע הזה הוא לא הרגיש טוב, אבל גם לא הרגיש רע.זה לא ימשך יותר. לא יהיו שום צדדים יותר.
זה נגמר.
הוא התבונן במצית ובחן אותה. הוא הדליק אותה והסתכל על הלהבה הקטנה שבצבצה ממנה.
הדבר היפה האחרון שיראה בחייו.
הרוח שנשבה גרמה ללהבה להדהד וזה הזכיר לו את עצמו. כמה שהוא חזק, וזקוף כשהצד הטוב שבו משתלט עליו, וכמה שהוא חלש ופגיע כשהצד הטוב מתעורר בו. זהו, זה לא יהיה יותר. שוב צד לא ירדוף אותו יותר. רק ככה זה יכול לקרות. רק ככה הוא יכול לצאת מזה.
רעד תקף את גופו והוא עצם את עיניו. הוא לקח נשימה עמוקה, ונרגע. ואז, הוא הפיל את המצית.
- - -