הילדה מהמיטה ליד.

311 34 10
                                    

אני לא יודע למה היא פה, בדרך כלל לא שולחים לפה בנות. ושלא לדבר על ילדות.

היא נראית בת 12 כמוני. אבל אינני בטוח. אני לא יודע כיצד היא שורדת, כל יום היא יוצאת ועובדת עם כולנו, מרימה דברים אשר שוקלים כפול ממשקלה, בבגדים תחתונים רטובים בשלג הקפוא. כל ערב אני רואה אותה אוכלת חצי פרוסת לחם, ומחלקת את השאר בין אחיה התאומים ואביה השרירי והרזה, אשר מתנגד בכוח. אך לבסוף מוותר כשטוענת שאינה רעבה עוד. אני רואה שהמשגיחים מרחמים עליה, הם אף פעם לא מכים אותה. לפעמים כשאף אחד לא רואה הם נותנים לאביה או לאחד מאחיה לסחוב במקומה את אחד ממסעותיה הכבדים.

בכל בוקר כשאני שוכב ער על ערימת הקש המשפחתית שלנו, אני רואה אותה קמה ומתפללת בפינה. כנראה שאמונתה באל חזקה. יש אנשים כמוה, שחושבים שאנחנו נינצל. אבל אני לא. לפעמים כשהמבוגרים מדברים בשקט וחושבים שאני ישן, אני שומע אותם אומרים שאף אחד לא יצא בחיים מהמחנה שלנו. הם שמעו שמועות, שאומרות שמחנה העבודה שלנו הוא הקשה ביותר. וזוהי סיבה נוספת לכך שאינני מבין למה היא פה, למה שלחו ילדת חרסינה שברירית וקטנה למחנה העבודה הקשה בעולם.

אני שוכב על הקש, גופו הקשיח של אבי מאחורי ורגליהם של אחי הגדולים מתחתי. אני מסתכל עליה, שערה הזהוב והארוך גולש על עיניה התכולות והעצומות, פניה הצנומות והמלוכלכות רפויות, ונשימתה רדודה ורגועה. עוד מעט היא תתעורר לתפילת הבוקר הקבועה שלה, ואז יקראו לנו לעבודה בחוץ, בשלג. אני מחכה, הזמן עובר לאט, אבל בסופו של דבר עפעפיה מתנענעים ונפתחים. היא קמה בזהירות, נזהרת שלא להעיר את משפחתה, וניגשת לפינה. היא נעמדת עם גבה אלי ופניה אל הקירות, ומתפללת.

אני תופס אומץ, וקם.

אני חוצה את החדר בשקט, ומתיישב לידה. היא ממשיכה לעמוד ולהתפלל, כאילו לא ראתה אותי בכלל. דמעות קטנות זולגות על פניה, בעת שמתפללת. עיניה עצומות חזק, וידיה לחוצות על החזה. כשהיא מסיימת, היא מתיישבת על הרצפה, ומסתכלת היישר אל תוך עיני. היא אוספת את ברכיה, וחובקת אותם חזק. עיניה הכחולות נראות כמו שני יהלומים גדולים ומבריקים, ושערה הצהוב נראה כמו קש מלוכלך. " אני שרה"  היא לוחשת קלות. קולה צרוד מחוסר שימוש. "אני אברהם, אבל כולם קוראים לי אבי" אני אומר, וישר דואג שמא אמרתי יותר מדי. לאחר שהיא אינה אומרת דבר, אני פותח: " בת כמה את?" היא מחייכת קלות "אתמול היה לי יום הולדת 12" היא מסתכלת עלי כאילו חושבת אם אפשר לסמוך עלי או לא. ואז היא קמה, וניגשת אל ערמת הקש של משפחתה. היא תוחבת בזהירות את ידה אל תוך הקש, ומוציאה משם חפץ קטן. בתחילה אינני רואה מהו החפץ, אבל כשהיא מתקרבת אני רואה, שוקולד. כמה זמן לא ראיתי שוקולד. פי מתמלא מיד רוק. אני בולע אותו, ונותן לה לשבת לפני שאני פונה לדבר. אבל כשאני פותח את פי כדי לדבר, היא כבר מדברת. "אבא שלי הבריח את השוקולד הזה אל תוך המחנה, הוא החליט לשמור אותו בשביל יום ההולדת שלי. הם הביאו לי אותו כמתנת יום הולדת" היא פותחת את החבילה ברשרוש קצר, ומגישה לי שורה שלמה. אני מסתכל עליה כלא מאמין. "קח, זה בסדר" היא לוחשת. אני לוקח את השוקולד, ונוגס בקובייה הראשונה. היא מוציאה שורה שנייה בשביל עצמה, ומניחה את החבילה על הרצפה ביננו. "בן כמה אתה?" היא לוחשת "12 וחודשיים" לאחר רגע של שתיקה אני שואל את השאלה שהשתוקקתי לשאול מהרגע הראשון שראיתי אותה. "זה קשה להיות הבת היחידה במחנה?" היא חושבת לרגע, ומלקקת את השוקולד שלה "לא" אנחנו שומעים תזוזה מאחורינו, ויודעים שבקרוב יבואו להעיר אותנו לעבודה. היא אוספת את השוקולד, ורצה למיטה. אני לוקח את שלוש הקוביות הנותרות שלי, ושוכב על ערימת הקש שלנו. מאותו יום המצאנו לעצמנו מסורת, כל בוקר אנחנו קמים לפני כולם, הולכים לפינה ומתפללים. שרה לימדה אותי את התפילה שלה, ועכשיו אני משתדל להתפלל איתה. אחרי התפילה אנחנו מתיישבים על הרצפה, וחולקים שורת שוקולד. אנחנו מדברים, אנחנו לוחשים כדי שלא ישמעו אותנו, אבל אנחנו מדברים. ואלה השיחות הטובות ביותר שניהלתי מימי הקצרים. בוקר אחד בעודנו מתפללים, אני מנסה להתרכז, אבל משהו לא נראה לי בסדר בשרה. ואז אני רואה את זה בקצה שדה הראיה שלי: קו לבן ונקי, מהעין ללחי, ולסנטר. ואז עוד אחד. שרה בכתה.   "מה קרה?" אני מסתובב אליה מהר. היא בוכה ומתקפלת על הרצפה, מחזיקה בבטנה ביד אחת ופיה בשנייה. אני חובק אותה עד שהיא נרגעת. "את בסדר?" אני שואל. היא מהנהנת. "יש לי תחושה, תחושה רעה" היא מגהקת בשקט. "אני מפחדת שאמות השבוע." דמעות שקטות זולגות על לחייה. אנחנו מוציאים את השוקולד מהמחבוא הקטן, נשארה עד שורה אחת בלבד. אני נותן לה אותה, ובזמן שהיא אוכלת אני מקמט את נייר הכסף לטבעת קטנה. אני כורע על ברך אחת ושואל "שרה מהמיטה ליד, התנשאי לי?" אני לא יכול לנחם אותה כי אני לא יודע מה יקרה, אבל זה מה שאני כן יכול לעשות. היא מחייכת ושוכחת להכניס את הקובייה האחרונה לפה "כן" היא אומרת בקול שבקושי נשמע. אני מלביש את הטבעת על האצבע הרזה שלה. עכשיו אם אחד ימות, הוא ימות נשוי ושמח, ולא ירגיש כאילו פספס את החיים. אנחנו שומעים קולות וממהרים כל אחד לערימת הקש שלו.

הילדה מהמיטה ליד.Where stories live. Discover now