אני נעמד מולו, ולא יכול לזוז, צמרמורת עוברת בכל גופי. אני נמלא חרדה וחום. איך היימיטיץ' יודע את זה ? מה.. אני כל כך שקוף ?
"אני יודע שאתה אוהב אותה- אל תכחיש כלום. וזה מעולה מאהב קטן"
אני ממלמל ומגמגם "איך א..אתה יו..יודע ?! הוא לא עונה, רק מסתכל עליי במבט תוקף ומזלזל כאילו שאלתי שאלה רטורית מפגרת.. מסתבר שכן שאלתי אחת כזו.
הוא בא אליי, ניגש ומתקרב מאוד ומנסה ללחוש בשקט רב. הוא מסביר לי ומסביר בלי הרף. אני לא מצליח להוציא הגה בין מילה למילה שלו. הכל משתלט עליי ואני מבין לאן נכנסתי באמת. זה לא משחקים, זה לא מוות. זה עניין של להביא כבוד וגאווה למחוז, זה עניין של ספונסרים.
אני מסתכל על אפי במבט מרחם, זה כל כך ישפיל אותי לספר את זה מול כל אנשי פנאם. מול המחוז שלי, המשפחה שלי, אמא שלי !
היא מהנהנת בראשה בעצב, כי היא יודעת שהיימיטץ' עושה את הדבר הנכון, הוא חושב רק על כולנו, אבל לא חושב כמה זה אמור להשפיל אותנו.
הוא מסתכל עליי ומייד שולח אותי בסוף דבריו על הטור הארוך של המיועדים המחכים לעלות על הבמה ולדבר עם סיזר מול כל אנשי פנאם. אני לא מאמין, אני נעמד עם ראשי אל גבה של קטניס, ומסתכל עלייה, איזה שמחה מדהימה, עם להבות ואנשי חן מיוחדות. אני מסתכל ופשוט נדהם שאני אמור להצהיר את אהבתי אל קטניס בפעם הראשונה מול כולם. איך יגיבו אליי? איך היימיטץ' יגיב? איך משפחתי תגיב ? העיקר! איך קטניס תגיב אליי ?!?
אני נמלא חרדה ושוק ומאבד את שיווי משקלי. אני אוסף את עצמי מהר בעוד קטניס מפנה את גבה אליי. "אני מפחדת" היא לוחשת לאוזני. אני מתקרב אלייה, מחבק אותה בזרועות פתחות, היא טיפה נרתעת, אך לבסוף נכנעת. אני לוחש באוזנייה, ''אני מפחד בדיוק כמוך''.
היא מתרחקת ומסתכל עליי, היא מחייכת, אני עושה לה טוב ! אני כל כך מאושר, זה נתן לי חיזוק לבמה, אני מסתכל על היימיטץ' והוא מחייך ומהנהן עם ראשו.
לאט לאט כל המיועדים עולים לבמה, והמסדרון הארוך מתרוקן בלי הרף, אני לא רוצה שיגיע תורי, אבל אין מה לעשות בנידון. קטניס עולה, אני רואה את צועדת בכיוון המדרגות, היא עוצרת שנייה ומתסכלת עליי. ''בהצלחה'' היא מזיזה את שפתייה היפות. שפתיים שאני רואה כל כך לנשק.
היא עולה לבמה, היא מתקשה שם, אני הלוואי והייתי יכול לעזור לה. אבל אני לא, אוכפי חוק שומרים על כל המסדרונות והחדרים שנמצאים באיזור זה.
היא יורדת מהבמה מחוייכת כולה. היא מצאה את הביטחון העצמי שלה. עכשיו כמה אוכפי חוק ואווקסים מלווים אותי אל כיוון הבמה. אני עולה אני אומר לעצמי שאני חייב להיות חזק ואמיץ ולאזור כוחות. אני עולה לבמה ואלפי פנסים מסנוורים את עייני. אלפי קולות צבעוניים מריעים וצורחים, אני מחייך וזה נותן לי אנרגיה.
סיזר פונה אליי בברכת שלום, ואני מברך אותו. "איך אתה מתמצא בקפיטול? ואל תגיד עם מפה!"
אני צוחק ועונה לו " כן זה.. נחמד פה מאוד" אנחנו מדברים על הקפיטול המון זמן, מרחרחים אחד את השני, ריח וורדים חזק נוטף מגופו של המראיין סיזר פליקרמן, הוא מאוד מפחיד, פניו מתוחות ושיערו כחול כים. קולו דק וצלול, אך עם את מאוד חזק ורעשני.
הנה, הוא מעלה את הנושא שהכי פחדתי ממנו.
"יש מישהי מיוחדת, שם בחזרה במחוז?" אני מהנהנן עם ראשי לשלילה. "אני לא מאמין בזה לרגע !"
פניי מעלות חיוך קטן, ואז אני נזכר בפנייו של היימיטץ' הזעום שכועס על מעשיי. אני עונה "שיש איזה נערה אחת.." אני מתחרט על דבריי, אך חייב להמשיך.
"אז אתה תנצח ותחזור הביתה- ככה.. היא תהיה חייבת לצאת איתך".
אני מתבאס, ומשפיל את ראשי. "ניצחון לא יעזור במקרה שלי..." ומחזיר את מבטי בחזרה אל הרצפה. הוא מסתכל עליי, ומביט במבט שואל "מדוע?"
אני לא יודע איך להגיד, או איך להתחיל את המפשט, אני נמלא חום וכאב שאין להסביר את כאבו.
אני מנסה לדבר אך רק גמגומים קלים יוצאים מפי, איך אני אומר את זה, איך אני חושב על דבר כזה !?
!"ב..בגלל ש..שהיא באה לכאן איתי.."
