כלום

○6○

'לך תיזדיין' חשבה לעצמה.
זאת הייתה הפעם הראשונה מזה.... בעצם מעולם שבה עמדה מול המראה והתלבטה מה ללבוש.
כן, פתאום זה היה אכפת לה.
למה? היא לא ידעה.
לאחר כרבע שעה נוספת מלאת לבטים החליטה ללבוש טייץ שחור וחולצת טי-שרט שחורה. לא שהיה לה מגוון רב כל כך.
לבסוף העמיסה על גבה את תיק הגב השחור והישן שלה וירדה במדרגות מעליית הגג.
"בוקר טוב גברת בראון, אעביר לך את כספך ברגע שאקבל את המשכורת שלי" אמרה לאישה שעמדה בדלפק.
"הו יקירתי, יודעת את שאינך מוכרחה אך אם בכל זאת רצונך כך, לא אעצור בעדך" האישה הזקנה חייכה.
"מוטב שכך" ענתה לה הצעירה "ההי שלום" בירכה אותה ויצאה אל הרחוב.
"את מאחרת" שמעה קול מאחורייה כשנכנסה בשעריי בית הספר.
"אין זה מעניינך" אמרה לצעיר הנאה בקוצר רוח.
"נכון" אמר.
"ובכן חוששני שהמורה לא תשמח אם אאחר בעוד דקה לכן אתה מוזמן לפנות את דרכי" אמרה לו משום שכעת עמד מולה.
"מה שתגידי" מלמל וזז מן הדרך.
היא מיהרה לכיתה תוהה על גסות רוחו של הנער.

משום מה היא אף פעם לא הבינה את הנערות חסרות הביטחון, הן נראו לה כל כך שפלות.
היא ידעה שלה עצמה אין במה להתגאות משום שהיא 'כלום' אך היא בהחלט ידעה להחזיר תשובה ניצחת לאלו שפגעו בתחושות שבני האדם מכנים אותן כרגשות.
היא גיחכה לעצמה, משום מה אהבה להסתכל על כולם סביבה כבניי אדם ולשכוח לרגע שהיא גם כזאת.
גם כזאת אך רק לעת עתה.
כי אם הכאוס ישלוט בה והיא תמשיך להיות 'כלום' סביר להניח שתהפך למפלץ כלשהו.
לא שהייתה לה התנגדות... ובכל זאת.
אתמול קרה משהו שסימן שהיא אכן עדיין אנושית במובן מסויים - הסומק על לחייה.
היא לא ידעה אם ליבה קשור איכשהו בכך אך דבר אחד היא ידעה- לב האבן שלה מתרכך מיום ליום והכל בגלל נער אחד נאה. שילך להזדיין באמת, רק לא איתה.
היא ציינה לעצמה לבקר בביתו של המכשף בכדי לבדוק את עניין הלב.
¤¤¤¤¤