חצוי אנושי-פאנפיק על פרסי ג׳קסון

הקדמה

״אנחנו לא נוכל לטפל בו.״ האיש ניסה להסביר לה בהיגיון, אך היא לא הקשיבה.
״אנחנו נוכל! אתה אפילו לא נותן לזה הזדמנות!״ היא צרחה עליו. קולה היה חנוק מבכי ועיניה היו אדומות.
״תחשבי בהיגיון, אישה!״ הוא התחיל לאבד את הסבלנות שלו. ״הדבר הכי טוב שתוכלי לעשות בשבילו הוא לשלוח אותו רחוק מכאן. הם מחפשים אותו.״ הוא ניסה להירגע קצת מההתפרצות שלו קודם.
״לא! אני לא רו-!״ קולה נדם. היא התמוטטה על הרצפה כשעיניה פקוחות לרווחה והפעוט בין זרועותיה, בוכה.
האדם התנשף בהלם. מאחורי הגופה, הופיעה אישה יפה כמו שלא ראה בחייו. עיניה היו ירוקות כמו עשב ושיערה היה ארוך ומבריק. בלי להגיד מילה, היא שיחררה את הילד הקטן מזרועות אמו ויצאה החוצה.
כל מה שהאיש היה יכול לעשות זה לבהות בפה פעור באישה המתרחקת עם הילד שלו, לפני שנפל גם הוא על הרצפה בלי תזוזה.