הכל קרה כל כך מהר. רגע אחד אני במכונית של אמא חוזרת מהמירוץ מלאת גאווה אך רותחת על איימי מעצבים ורגע אחר בבית החולים. הרגשתי כאילו זה קרה לי פעם, המיטה הזאת, החדר הזה הכל מאוד מאוד מוכר לי כאילו הייתי שם בעבר, לא הבנתי מה קורה. פתאום עלו לי לראש מלא תמונות אחת אחרי השניה. לאט לאט התחלתי לחבר הכל. גיל 3, איימי, דייג, טביעה בית חולים, אבא. עצמתי את העיניים ניסית לשכוח את כל מהשחשבתי בדקה האחרונה. אך לא הצלחתי. קמתי ממיטת בית החולים ונעצרתי אל מול המראה שעמדה מלפני המיטה. ראיתי אותי בכותנת בית החולים, פצעים,שריטות ומכות היו על על פני וגופי. הזדעזעתי המשכתי לבהות במראה מנסה להבין איך כל זה קרה. לפתע לנזכרתי שאמא ואיימי היו איתי באוטו אני חייבת לבדוק איפה הן. יצאתי מהחדר שלי בנסיון לחפש את אמא ואיימי הסתכלתי מסביב ולא ראיתי אותן, מוזר. הלכתי לאחות הראשונה שראיתי ממולי ושאלתי אותה: ״אני בבית חולים? מה קרה לי?״ האחות ענתה:״אמא שלך איבדה שליטה על הרכב ועשיתן תאונה, את עוד יצאת בסדר אבל אחותך ואמך.." אני שאלתי בלחץ: "מהה? מה קרה להן?" " הן בטיפול נמרץ" אמרה הרגשתי שהדמעות עומדות לזלוג על פני אך עצרתי אותן ושאלתי:" איפה אפשר לחכות להם" "ממש כאן" אמרה האחות והצביעה על ספסל שממולו היתה דלת סגורה שעליה היה רשום:" טיפול נמרץ- הכניסה למורשים בלבד" התיישבת שם על הספסל וחיכיתי למישהו שיבוא לעדכן אותי במצבן, אם יש שיפור. קיוויתי שהן יצאו בשלום הבטחתי לעצמי שאם אימיי תצא מזה אני יתנהג אלייה הכי יפה עם כמה שזה קשה כי היא פוגעת בי והורדתי לי כל פעם מחדש. אתם מבינים את המצב? איימי פוגעת בי,לוקחת לי את כל מה שטוב אצלי אבל אני תמיד מנסה להיות הכי נחמדה בשבילה ולה לא אכפת היא ממשיכה בשלה, בלהרוס לי את החיים.תהיתיי במחשבות האלה עד שנרדמתי .
התעוררתי לצללי הטלפון שלי שצלצל על הצג היה רשום: "האחת שלי אליה" ממש לא רציתי לענות לא היה לי כוח לחקירות האלה איך מרגישה?, מה קרה?, איך טיפלו בי? וכו' אבל עניתי
