קטעים קצרים מפי רייצ'ל סטארק

אלה

אלה השתעלה מהדמעות, הן חנקו אותה וחרכו את גרונה.
היא יבבה ליידים המוכתמות שלה ושמחה שהדמעות המכאיבות טשטשו את ראייתה, ככה היא לא ראתה את הצבע על ידיה.
שעתיים לפני זה אלה הרימה את שפורפרת הטלפון הציבורי, מלכלכת את הזכוכית שעובדי נקיון שקופים עמלו עלייה כל הבוקר.
"הרגתי אותו, אני הרגתי אותו, הוא מת.."
ההלם חסם כל רגש אחר, אולי זאת הסיבה שהדמעות כאבו כולכך אחרי זה.
"רוצי"
אז אלה רצה, היא רצה כפי שמעולם לא רצה לפני והתמונות המשיכו לצרוב את תודעתה.
אבנים פצעו את כפות רגליה היחפות, כי העקבים נשברו והנעליים נפלו מרגלייה עוד קודם.
אלה הגדירה את כיוון הריצה שלה "קדימה".
היא נתקלה בכולכך הרבה צלליות שחורות שהלכו לאורך ה- "קדימה" שלה ואיפשהו היא הרגישה שהיא מפספסת משהו, אמירת סליחה אולי... אבל כול כולה היה מוקדש לריצה.
אלה מחתה את דמעותיה הכואבות, היא עדיין התנשמה במהירות מהריצה או אולי זה היה מהשיעול הצורב.
היא העיפה מבט במי הים שהשמים השחורים השתקפו בהם.
"תגיעי לחוף, אני שולח אלייך מישהו שיאסוף אותך.
ואלה, עשית מעשה נעלה, נקמת את נקמתו של מייקל".
אבל אלה לא הרגישה נעלה.
היא הרגישה מלוכלכת, והדמעות כבר יבשו ולא הצליחו להסתיר את הדם.
אלה העיפה מבט נוסף בהשתקפות השמיים ומשהו נורא רגוע התפשט לפתע בבטנה.
היא נשמה את הריח המלוח של הגלים והיא ידעה.
"אני באה מייקל"
רגליה נרטבו, היא הלכה לשטוף את הדם.
ואת נשמתה.