״היה מדהים! ניפגש בראשון? ..."
אהבה משכה את המזוודה שלה בין קהל הבנות המצטופף בקידמת שער בית הספר, היא חיפשה דרך כלשהי להגיע לאחת מחברותיה הטובות.
השעה כבר היתה 23:00 בלילה, המורות רק חיפשו דרכים לצאת מתוך ההמולה, להעמיס את מזוודותיהן לרכב, ולנסוע הביתה במהירות של 200 קמ״ש.
כולן חזרו מהטיול השנתי שערך ארבעה ימים אינטנסיביים בשביליי ארץ ישראל, כולן היו מותשות מהדרכים, ומשעות הנסיעה.
אהבה רק רצתה לדעת כיצד תחזור הביתה.
היא היתה מסוג האנשים שלא אוהבים להטריח את הוריהן בשעות מאוחרות, ידעה שבטח אבא צופה בכדורגל עכשיו , שוכב במיטה, וכבר בחלום השמיני. ואמא.. לאמא אין רשיון, אז עד כמה שידוע לאהבה , לאמא אין סוס מעופף שיכול להחזיר אותה הביתה.
היא נעמדה על קצות אצבעותיה , בתקווה למצוא כבר את אחת מחברותיה, כולן גרו באותה השכונה, כמה בניינים מפרידים בין כל אחת ואחת , ידעה שתוכל לקפוץ על ההזדמנות לטרמפ , רק בתנאי שתצליח לפלס דרך בין הר המזוודות ולהגיע לקדמת השער, שם טווח הראייה שלה רחב יותר ובטוח תצליח לאתר את אחת האופציות.
״אהבה! נו איפה את? בואי כבר״ תהילה צעקה מחור שחור.
״תהילה איפה את?״ אהבה צעקה בחזרה וניסתה למצוא את מקור הצעקה.
תהילה נעמדה על הר מזוודות שהיה צמוד לעץ ונפנפה לאהבה בגסות רק בכדי שתצליח לתפוס את אהבה שנראתה אבודה בין קהל הבנות.
״אני כאן!! בואי כבר, אח שלי צריך להגיע!״
אהבה הצליחה סוף סוף לגלות מהיכן קולה של תהילה מגיע ומיהרה לרוץ לעברה לפני שתעלם.
״למה את תמיד נעלמת?״ תהילה קפצה מערימת המזוודות ונאחזה בכתפייה של אהבה כמעקה .
״את זו שממהרת לברוח כאילו אין מחר.. אבל לא משנה.. מי בא לקחת אותנו? אמא שלך?״
״לא.. עלה לה הסוכר , היא לא יכולה לנהוג ככה, ישי התנדב ברוב טובו לאסוף אותנו״
״פשש.. מורידה את הכובע בפניו..״
תהילה לא השקיעה זמן ומחשבה בקשר שלה עם האחים שלה, היא העדיפה יותר לשתף ולהנות עם אמה.
תמיד הייתי אומרת לה שהקשר עם האחים לא פחות חשוב מהקשר עם ההורים, האחים בסופו של דבר ישארו קצת יותר ממה שאמא ואבא יכולים.
הקשר שלה עם ישי היה הכי טוב לעומת הקשר שלה עם אחיותיה.
המכונית האדומה של משפחת איתן, נעצרה בחריקה מחרישת אוזניים ליד שער בית הספר, החריקה העירה את אהבה מחלומה בהקיץ, ולא רק החריקה גרמה לה להיבהל , אלא גם התלהבותה של תהילה.
״אהבה אהבה יואוו!״, תהילה אחזה בכתפה וצעקה בשקט לתוך אוזנה של אהבה.
״אני לא מאמינה.. את זוכרת שסיפרתי לך על החבר החתיך של ישי?? הוא פה באוטו! אני לא מאמינה יואו״..
אהבה ניסתה להיזכר על איזה בחור מדובר, הרי ידעה שלישי יש כמה חברים שנראים טוב, ובעיניי תהילה הם מדהימים.
״אהלן בננות! מה קורה ? נהניתן?״
ישי טרק את דלת הנהג והתקדם לעבר המזוודות שלנו בחיוך
״הכל טוב .. מותשות אבל היה מדהים״, ענו שתיהן ביחד , מנסות לקדם את השיחה איתו.
ישי העמיס את המזוודות לתא המטען וביקש שנכנס.
״הנה הנה עכשיו תראי אותו יואוו! איזה חתיך!״
״שקט כבר יואו! מה את כל כך מתלהבת?.. כולה חבר של ישי״
תהילה עשתה פרצוף של ״ בסדר.. את עוד תראי על מה אני מדברת״ ודחפה את האהבה לתוך האוטו.
אהבה התיישבה במושב האמצעי, מימינה תהילה המתלהבת בשקט, ומשמאלה כל מיני חפצים של משפחת איתן אשר לא נתנו לה כל כך אפשרות לזוז בתוך הרכב.
הרכב היה אפוף בעשן, כנראה מהסיגריות הרבות שעישנו כמה דקות לפני שהגיעו לבנות.
״תסתכלי עליו נו! תזיזי את הראש קצת שמאלה ותסתכלי! או שאת יכולה דרך המראה לנסות לראות אותו..״
תהילה לחצה על אהבה להביט בבחור שישב מימין לישי
״בסדר!! תסתמי כבר!״ אהבה ותהילה ניהלו שיחה שקטה אך צעקנית למדי במושב האחורי של הרכב.
״מה אתן צועקות שם?״ ישי צחק והסתכל עלינו דרך המראה
״סתם סתם.. אחותך מציקה לי...״ אהבה צחקה והרגישה מובכת בגלל תהילה שלחצה עליה וגרמה לה להגביר את קולה.
הבחור שישב מימין סובב לפתע את ראשו לכיוון הבנות ושלח להן חיוך קטן.
תהילה השתתקה וחייכה חיוך מתרגש, ואילו אהבה רצתה לקבור את עצמה מרוב בושה, היא קלטה את המראה המבולגן שלה דרך המראה הקדמית, לובשת חולצת בית ספר , עם קוקו מסורבל ולא רק זה, יש לה שתי אוזניים זוהרות על הראש, היא חייכה אליו חיוך קטן והשפילה את מבטה, הבחור התיישר במושבו ואהבה ניצלה את אותם רגעים להסתכל עליו דרך המראה בצורה עמוקה יותר.
הוא הקסים אותה. המראה שלו היה מושלם מבחינתה, השיער החום, העיניים העמוקות והגדולות , האף הקטן והמושלם, השפתיים המשורטטות, והזקן העדין שהקיף את כל לסתו.
ישי הגביר את השירים באוטו, ויצר אווירה כיפיית ונעימה.
״ אז לאיזה רחוב אנחנו נוסעים גברת״
״ השלום 26״ אהבה הבינה שישי פנה אליה, היא היתה כל כך מהופנטת למראה חברו , ששכחה לרגע מכולם..
״לאיזה רחוב את צריכה??״ ישי שאל פתאום בתדהמה
״השלום 26״ אהבה חזרה בשנית על תשובתה , כנראה אולי לא שמע את התשובה מפאת המוזיקה החזקה.. אבל עדיין לא הבינה ממה ישי כל כך נבהל למשמע שם הרחוב שלה.
ישי התחיל לצחוק והסתכל על חברו..
״אין מצב אחי.. אני לא מאמין ! ברצינות?״
חברו של ישי התחיל לצחוק גם כן
תהילה ואהבה הסתכלו אחת על השניה במבט שואל, לא הבינו מה כל כך מצחיק, אולי השם של הרחוב, אולי הצורה שבה אהבה אמרה את השם, או אולי היא עצמה הצחיקה אותם.
״שלום שכנה? חחח אני גר ב״השלום 28, כמה זמן אנחנו שכנים? ״ חברו של ישי הסתובב לכיוונה של אהבה וצחקק.
אהבה הופתעה ועינייה נפערו מעט , היא צחקה בקלילות
״מה? איך יכול להיות? איזה עולם קטן ! אני חיה שם כל החיים שלי בערך ואף פעם לא ראיתי אותך!״ אהבה באמת נדהמה לגלות את הפרט הזה, הבחור המקסים הזה גר בניין לידה כל כך הרבה שנים והיא אף פעם לא נתקלה בו, או שכן? ואולי פשוט לא ייחסה לו חשיבות.
״יאללה אנחנו עוד שניה מגיעים.. שלומי אתה נשאר איתנו , או עולה הביתה?״ ישי פנה אל חברו וציין על הדרך את שמו, אהבה גילתה גם את השם שלו, קוראים לו שלומי.
״אחי אני אקפוץ אלייך , גם הרכב שלי אצלך..״
ישי עצר בין שני הבניינים של אהבה ושלומי וירד מהאוטו להוציא לה את המזוודה.
״טוב היה נחמד להכיר ..״ פנתה בצורה עקיפה לשלומי
״תהילולה נדבר כבר.. תודה על הטרמפ!״ אהבה נאמה לפני יציאתה מהרכב, שלומי הביט אליה דרך המראה ושלח חיוך מהיר.
״נחמד להכיר״ אמר והפנה את מבטו ממנה
אהבה הרגישה התכווצות בבטן שגרמה לה להסמיק, למרות שאף פעם לא רואים אם היא מסמיקה.
תהילה היתה צריכה לרדת מהאוטו בכדי לתת לאהבה לצאת, הרי הדלת השמאלית חסומה בגלל החפצים.
״נוו?? תנגבי את הרוק שנוזל לך מהפה!״ תהילה דחפה קלות את אהבה וחייכה
״ איזה מגזימה! חתיך והכל אבל בסדר..״
״מה ! מה אבל בסדר? הוא גר בניין לידך! יש יותר מזה?!״
״ אני יודעת..״ אהבה לא יכלה שלא לחייך עם המבטים המצחיקים שתהילה המטירה עליה.
אהבה התנדנדה קצת במקומה והרגישה מובכת לנוכח הסיטואציה
״בן כמה הוא בכלל?״ אהבה שאלה מתוך סקרנות לא מוסברת
״אה.. אמ.. קצת גדול הייתי אומרת״
״כמה נו״
״ עזבי אולי במחשבה שניה לא יקרה משהו בינכם, אל תפתחי כל כך ציפיות״
״איזה ציפיות?? סתם סקרנית לדעת״
״26״
תהילה אמרה ומבטה נעשה קריר,אך תגובתה של אהבה הייתה ההפך הגמור, עינייה נדלקו פתאום.
״אהבה את בת 16 את חושבת שהוא יצא איתך?״ תהילה גיחכה לעברה
״אין לדעת!״ אהבה חייכה וחיבקה את תהילה וסימנה לה להיכנס לרכב.
אהבה סחבה את המזוודה בזמן שישי נסע במהירות לעבר היעד הבא, היא הסתכלה לעבר הבניין שעמד מימינה וחייכה.
הדהימה אותה המחשבה שיכול להיות שאלוהים הסתיר כל הזמן הזה את הבחור כי ידע שיבוא יום והם יצטרכו להכיר.
אהבה חיכתה רק לרגע שתוכל לגלות עליו עוד פרטים.
