אהבות 'אסורות' בדרך הגורל (vkook),(Boy ×Boy)

פרק- 41

כמה ממכם ביקשתם מימני שאעשה את הפרק הבא מהנקודת מבט של טאהיונג...
למרות שזה היה קשה מבחינת הרגעים שיש עכשיו בעלילה, ניסיתי בכל זאת.
ממש מקווה שייצא לפחות נחמד, ושתאהבו❤
______________________________________

נקודת מבט טאהיונג:

עברו כבר ארבע ימים מאז שהתחלתי להתגורר שוב עם ג'ונגקוק בדירה.
שניינו מתנהגים כמו שניי זרים מעולמות שונים, כמו שניים שאף פעם לא החליפו מילה בנייהם. אנחנו לא מדברים כלום אחד עם השני. כול אחד חיי את החיים שלו עם עצמו.

אני חזרתי להמשיך את לימודיי בקולג', ואחריי צהריים אני עובד בחברה של הוריי. כך גם ג'ונגקוק... לומד בבקרים בקולג' ואחריי הצהריים הולך היישר לעבודה בחברת ההפקות של אביו, אפילו לארוחת צהריים הוא לא חוזר לבית; כנראה אוכל במסעדה של ג'ין או משהו.

אני רואה את העיניים העצובות של ג'ונגקוק איך שהן מסתכלות עליי בכאב מאז שהתרחקנו... שולחות לי מבט שנוקב את ליבי.
בלילות האחרונים אני שומע את הבכי הרך שלו מתחת לשמיכה... הבכי שמתחיל ברגע שהוא בטוח שאני כבר יישן, אך לא, אני לא נירדם, יש בי משהו שתופס אותי וחונק אותי בפחד מעורפל... משהו שלא נותן לי מנוחה לא נותן לי לדעת מה יקרה עוד שעה או מחר.
'האם הם כבר גילו שאני כאן?'
'האם הם באמת יישימו את ידם על האנשים היקרים לי?', הפחד מחלחל בתוכי מיום ליום בצורה כה אכזרית ורוצחת...

'למה לעזאזל עשיתי את זה בלילה ההוא...'
'למה לא יכולתי להתאפק על עוד לילה של געגוע לאדם הזה?' המחשבות האלה מכאיבות לי ומייסרות אותי יותר ויותר, אבל זה מגיע לי! זה מגיע לי כי אני אדם רע חסר ערך ואכפתיות... אני כול כך ניגעל מעצמי מיום ליום, שאני רק מתאכזב יותר שלא הצלחתי בפעם ההיא להתאבד... ניסיתי אבל זה לא הצליח לי! ניסיתי לברוח מהעולם המכאיב הזה, לברוח מעצמי, לברוח מכול הרע שאני גורם לאדם שכול כך אהבתי.
ניסיתי להתאבד בלונדון אבל לא הלך לי...
ולא אל תגידו שזה טוב, אל תאמרו לי שזה בסדר שנישארתי בחיים, אל תגידו שזה ניפלא ושאני יכול להבנות כאדם חדש... יש לי בקשה אחת אלייכם, אל תיתנו לי לחיות.

כך אני חושב לעצמי כול יום כשאני מביט במראה ומדבר בלי מילים עם השדים שנימצאים בתוכי. עשיתי דברים מכאיבים לאדם הכי יקר לי, ובעתיד כנראה שאכאיב לו יותר... ואוליי לעוד אנשים שייבטחו בי.

'למה אני ככה?' הם שואלים אותי, השדים שבתוכי, הם סקרנים לדעת למה פתאום התהפכתי על עצמי, ואיך הם לפתע נוצרו בתוכי ללא שום הודעה מוקדמת. אני אענה לכם... זה רק בגלל הלילה הארור שבילגן את חיי בפתאומיות. אותו לילה בו אני אשם בהכל, אותו הלילה בו הלכתי כמו עיוור למקום ההוא... וכך בעצם גרמתי לסבל חיי להגיע.

אני עכשיו יושב בספסל מעץ בגינה שליד הדירה של ג'ונגקוק, שבה עכשיו גם אני שוב מתגורר. יושב ומעלה זיכרונות מתוקים אך מלוחים בו זמנית, זה מין טעם שאי אפשר להסביר במילים. זה פשוט טעם מלוח של זכרון מתוק... כשלפתע אני שומע קול מוכר ממש מאחוריי, "טאה, האם זה כייף לך?" שאל ג'ונגקוק בעצבות. הרגשתי איך ליבי דומם וכך גם קולי שתק. "טאהיונג, זה כייף לך שרק הזכרונות נישארו בך??" הוא שאל בנימה רועדת... היה נישמע שדמעות עומדות בעיניו, אפילו שעוד לא הסתובבתי אליו לראות את פניו. ואני עדיין לא מוציא שום הגה מהפה.