גם אני חצויה

פרק 1

היי. אני רק רוצה שתדעו, הפרקים הראשונים יהיו פחות מעניינים ופחות מותחים, כמו בכל סיפור. השיר הוא סתם שיר שאני נורא אוהבת, תשמעו אם תרצו במהלך הקריאה, תיהנו!

------

"לייסי, לייסי!" קראה זואי מלמטה, "אנחנו מאחרות!" גלגלתי את עיניים וקמתי בחוסר חשק מהמיטה עליה נשכבתי שוב לאחר שהתארגנתי. "אני באה, אני באה" החזרתי לה יורדת במדרגות בריצה אך המדרגה האחרונה החלקתי ונפלתי על הישבן. "אוי לייסי," אמרה זואי שנפלה על הרצפה מרוב צחוק, "כמה שאת מוכשרת." "תהיי כבר בשקט ותעזרי לי לקום." סיננתי לעברה בעודה שולחת את ידה לכיווני. נעזרתי בידה איך שנייה לאחר שקמתי לגמרי הפלתי אותה בעודי צוחקת על זואי. מבט כועס מזויף עלה על פניה אך שנייה לאחר מכן התחילה לצחוק. לאחר שהפסקנו לצחוק זואי קלטה שאנחנ ומאחרות ומשכה אותי בריצה אל מחוץ לבית. הרי היום מחלקים תעודות וזואי לא תרצה לפספס את תעודת ההצטיינות היתרה שבוודאי תקבל. כמו כל שנה.

"נו את מופתעת? כל שנה את מקבלת את התעודה הזאת, יש לך כבר אוסף שלם!" אמרתי והדגשתי את סוף המשפט בגלגול עיניים. "אוי תהיי בשקט לייס, לא אשמתי שאני חכמה," אמרה זואי בשחצנות. "את רומזת שאני טיפשה?" שאלתי בעלבון מזויף. "כמובן שלא! זה רק מראה שאני יותר חכמה מבנינו," אמרה בעודה צוחקת, "או שזה מה שאמרת בעצם." הרמתי את גבותיי מסתכלת לעברה במבט של- 'יש לך חמש שניות לברוח'. זואי שהבינה את מבטי פשוט ברחה אל עבר הכיתה. כאשר נכנסה לכיתה בדיוק עמדתי לטופס אותה אך הצלצול נשמע ומר 'קורפוליס' נכנס לכיתה והורה לכולם לשבת. רטנתי בעודי מתיישבת על יד יסמין חברתי לכיתה במקומי. "כפי שאתם יודעים, זהו סוף השנה," החל מר קורפוליס לחפור שוב, "זה אומנם סוף השנה אבל-" אך דפיקה על הדלת הפסיקה אותו. "יבוא" קרא בנימוס מר קורפוליס. בפתח הדלת עמד בן אדם שאני משערת בגיל העשרים לחיו ואולי שנה פחות. שערו היה שחור פרוע ועיניו היו כחולות ירקרקות כמו הים. ואוו, הוא נראה קופי אני רק בזכר, וצבע שיערו היה שחור לעומת שלי שהיה נראה כמו הצבע של השוקולד המריר. חום שהוא כמעט שחור אך לא שחור. "אני צריך לכמה דקות את זואי" אמר אותו הבן אדם המסתורי והביט בזואי במבט רגוע אך שמתי לב לפי עיניו שהוא לחוץ. מר קורפוליס הנהן בעוד זואי קמה במהירות ויוצאת אחרי אותו בן האדם המסתורי אל מחוץ לכיתה. מר קורפוליס המשיך לחפור על סוף השנה ועל העבודה שהוא מתכנן לתת לנו לחופש, נו באמת. לפתע שמענו צעקות מבחוץ. הצעקות היו שייכות לזואי ולאותו הבן האדם המסתורי. "היא צריכה לבוא כבר למחנה!" זיהיתי את הקול הזה כקול של זואי, "אני מבין אותך, אני גם רוצה לפגוש את אחותי סוף סוף! אבל עד שלא נקבל אישור מכירון זה לא אפשרי!" שיערתי שזה אותו האיש המסתורי. לאחר מכן זואי נכנסה שמבט כעוס על פנייה והתיישבה במקומה בקצה הכיתה.

"אמ, זואי? תגידי, מי זה היה אותו האיש שדיברת איתו קודם?" שאלתי את זואי בדרכינו הביתה מבית הספר. "הא, זה סתם בן דוד שלי, עזבי את זה, הוא סתם דביל," אמרה במעט לחץ, "נו איך התעודה שלך?" העבירה נושא ונשמה בהקלה לאחר מכן. "בסדר," אמרתי לה ואז הוספתי, "אני חושבת." מה שגרם לזואי לצחקק. עברנו דרך הפארק שהיה קיצור דרך אך לפתע משום מקום שמעתי שאגה? ולפני שהספקתי להבין משהו הועפתי אחורה על העץ שהיה כמה מטרים ממני וגבי נדפק בחוזקה בעץ. שמתי לב שידי מדממת משריטה דיי עמוקה שאפילו לא הספקתי להבין מאיפה הבנתי. הדבר האחרון שאני זוכרת היה את זואי נלחמת במפלץ בעזרת חרב ואיבדתי את הכרתי.

520 מילים, לא ארוך אבל זה רק פרק ראשון.

מקווה שאהבתם וכל תגובה תעזור ורק תגרום לי לרצות יותר להעפיל את הסיפור!(:

בכל מקרה, פרקים יעלו כל כמה ימים. בערך 2-3 בשבוע.

אתם יכולים לקרוא לי מייבל.