Night changes // Larry Stylinson

3- money can't buy us happiness.

העלתי שוב, ערכתי אותו קצת אז לקרוא שוב.
זה מה שקורה כשאני כותבת פרק בשלוש לפנות בוקר.
סליחה מראש.
תקראו את מה שכתבתי למטה, חשוב מאוד!
סליחה על העיכוב המטורף שוב, ישבתי עכשיו וסיימתי לכתוב את הפרק במיוחד!
שוב מזכירה, לא לשכוח לקרוא למטה.
עכשיו, בלי עיכובים נוספים, לפרקקק~

~~~

היום המסיבה, אני דיי לחוץ.
לא ראיתי את לואי מאז "התקרית" ליד המכונית שלי.
עברו כבר שלושה ימים, אני רוצה לראות אותו.

אני נואש, אני יודע.
תמיד כל כך נואש עבורך, מלאך שלי.
לואי באמת מעניין אותי, אני רוצה לדעת למה הוא בכה ומי גרם לדמעות הללו לברוח מעיניו הבהירות.

אבל נחשו מה?
אני תקוע בפאקינג שיעור ביולוגיה, כותב דוח ניסוי בזמן שאני לא יודע מה עם לואי!
זה לא בסדר.
חיים מחורבנים.

אני חייב להשיג את המספר שלו..
אולי אצליח להשיג את המספר שלו במסיבה היום בערב?

כנראה שבהיתי בקיר לזמן מה, כי אפילו ליאם שם לב לזה.

"אחי, מה הקטע של הפרצוף?" שאל בהרמת גבה, מנמיך את קולו כי אנחנו בכל זאת בשיעור.
"עזוב, זה לא משנה. לא באמת אכפת לי.
לא שאלתי ואני לא רוצה לדעת מה עובר בראש ההזוי שלך." נושם במהירות ומחזיר את החמצן שאבד במשפט הממש מיותר הזה, לפי דעתי כמובן.
אמא לימדה אותי לא להיות גס רוח.
אבל בכל זאת הייתי חייב לגלגל עיניים למשפט המטופש הזה.

היית גס רוח לפעמים, בעצם, כמעט תמיד.
אבל לא מהסוג הרע, חלילה.
היית מתחכם על גבול החצוף, זה לא תאם את המראה העדין שלך אבל עדיין אהבתי את זה יותר ממה שאתה תיארת לעצמך.

"לעזעזאל אחי, וחשבתי שאני מוזר.." נשפתי בייאוש.
"כן, אתה כן." ליאם חייך אלי בחיוך זחוח, נחרתי בזלזול למשפט הזה.
הוא דפוק.

"פיין וסטיילס, אזהרה ראשונה ואחרונה, אני מבקש דממה." פרופסור טרנר הזהיר בפרצוף אדמדם ומיוזע קלות.
המזגן אף פעם לא עובד במעבדות.

"אז אם אני מוזר, מה אתה?" התגרתי בנער בעל העיניים החמימות, בשקט כמובן.
"מה אני?" ליאם אמר וחיוך מתנשא מצא את מקומו על פניו. "אני חתיך הורס, כאילו, תסתכל על הפרצוף הזה! כישרוני בטירוף, חבר מדהים ובכלליות איש נהדר" אמר בחיוך שחשף שתי שורות של שיניים לבנות בוהקות.
אני וליאם צחקנו, אין על הליאם הזה!