וואנשוטים סולאנגלו

״אתה כאן , אבל היא לא ״

חופשת הקיץ בעיצומה ,
ניקו בן 16 .

הוא בדיוק סיים להתאמן בזירה עם אחד החצויים מבקתת אתנה .

זה היה קרב קשה ,
בן אתנה היה יריב ראוי ,
אבל כולם יודעים ניקו לא אחד שמפסיד בקלות.

ברגע של היסח דעת ניקו הצליף בכת חרבו של היריב,
גורם לנשקו ליפול ולו להישאר חסר הגנה.

ניקו ניצח בדו קרב.

הוא החליט לחזור לבקתה שלו , להחליף בגדים , לנוח .

כאשר נכנס אליה ,
החושך המנחם עטף אותו והקור ששרר בה גרם לחושיו להתעורר ולגופו לחוש הקלה מין המאמץ שגבה ממנו האימון.

ניקו הרגיש בטוח ורגוע,
תחושה שלמד להכיר ולאהוב בשנתיים האחרונות , מאז שהסתיימה המלחמה עם גאיה.

ניקו אימץ את מחנה החצויים כביתו,
הוא הכיר חברים ובני ברית שיעמדו לצידו בכל מצב .

הוא אפילו נתן לילד הגבוה והחסון עם העיניים הכחולות ,
להיכנס אל חייו .

הוא למד מה זה אומר לסמוך על מישהו, לתת לו את כל מה שיש לך,
הוא למד מה זה לאהוב.

תקיעת קרן העירה אותו ממחשבותיו,
הוא חייב להגיע אל הבית הגדול.

הוא החליף במהירות את חולצתו,
לקח את חרבו ויצא בריצה אל הבית הגדול .

וויל פגש אותו בדרך.

הם הגיעו לבית הגדול
והצטרפו אל פרסי ואנבת׳, שגם חיכו עם כולם.

כירון עמד בצורתו המלאה,
כחצי סוס לבן וחצי בן אדם מבוגר.

לידו חבורת בנות בבגדים כסופים.

ניקו זיהה אותן מיד.

ציידות ארטמיס .

הוא ניסה לאתר אותה, ליבו פועם בהתרגשות.

״בי! ( Be ) ״ הוא קרא וטס לעברה .

״ניקו!״ היא צרחה באושר ומיד קפצה עליו לחיבוק.

הוא סובב אותה באוויר בזמן ששניהם צוחקים בקול .

״מלא זמן לא ראיתי אותך אח קטן״ היא צחקה בהתרגשות ושמחה .

ניקו התנתק ממנה, מבטו מבולבל.

״אח קטן?״-הוא דחף אותה-
״אני יותר גדול ממך .
את האחות הקטנה, ואני האח הגדול״

״בחלומות שלך ניקס״ היא פרעה את שערו הכהה.

בבת אחת הוא נשלף משם.

ניקו פקח את עיניו מתנשם בכבדות ורטוב כולו מזיעה .

חלום.
זה היה חלום.

העצב שטף אותו כמו סכר מתפרץ
וכאב בעט בחזה שלו.

דמעות צרבו בעיניו.

הוא ראה אותה בראשו.
פניה העדינות והשמחות , שערה הכהה מתבדר ברוח .

ניקו פרץ בבכי שובר לב .

״ניקו?״ יד חמה הונחה לפתע על כתפו בעדינות.
״הי... אני פה איתך.״ וויל הלחש ועטף אותו בחיבוק גדול.

״אבל היא לא ...״ ניקו מלמל , גופו רועד .

״אוי ניקס .״ וויל חיזק את החיבוק .

״אתה כאן,
אבל היא לא.״ ניקו לחש בקול שבור והבכיו התעצם.

וויל רק המשיך לחבק אותו , לא נותן לו להרגיש לבד .

״אני אוהב אותך, ואני תמיד אהיה פה איתך.״ הוא הבטיח , מלטף את גבו .

הבכי של ניקו רק התחזק עוד יותר .

״זה בסדר.״ וויל חייך , והמשיך לאחוז בו.

ניקו רצה להישאר בידיו לנצח,
מוגן ואהוב.

תמונת השראה-

זה היה די קיטשי 😂
ועצוב😭

וקצר💔

מקווה שאהבתם 💛🖤💛🖤💛🖤

סולאנגלו זה לנצח🖤💛🖤💛🖤👏👏👏👏