המתקנים

פרק 1

היום הראשון, אני קמה מהמיטה ושוטפת את הזיעה מהפנים, אני מסתכלת במראה ולא מצליחה לשכוח את החלום. אני זוכרת כל פרט, כל מכה אבל אני לא מצליחה להבין למה, זה היה רק סיוט, נכון?

אני מתלבשת ויורדת למטה בציפיה לריח האפטרשייב שאני כל כך שונאת ומשאלתי מתגשמת. אבא שלי, שלא ראיתי כל החופש הגדול, הגיע כדי לברך אותי ואת אחי ליום הראשון בלימודים. אני רצה למטה במדרגות ולפני שאני מצליחה לעכל את השמחה אני טובעת בתוך החיבוק המוכר. "מתרגשת?" הוא שואל, "יותר כמו לחוצה" אני עונה ומנסה לעצור את דמעותיי. אנחנו יושבים מסביב לשולחן הקטן ומנסים להתעדכן אחד בחיי השני לפני שיגיע הזמן לחזור לשגרה. "אז אבא, איך היה בירדן" אני שואלת, לפני שהוא מספיק לענות אמא שלי קוטעת אותו "כבר הכנו את המצלמה ליום הראשון של שרון בבית הספר" (תמיד היה מתח בין ההורים שלי, אבל בשנים האחרונות הוא התגבר וכל פעם שהם ביחד יש הרגשה שהם על סף ריב). אבא שלי הוא איש צבא, אז יש זמנים ארוכים שהוא לא נמצא ובגלל זה אמא שלי עובדת בבית, כדי להיות איתנו יותר. אבא שלי מתעלם מההערה של אמי ועונה "נורא, חם שם כל כך ונתנו לי לאכול שם רק תבשילים שגרמו לי להזיע", שרון צוחק ואבי מחזיר לו פרצוץ כועס ומנסה לא לצחוק גם הוא, במהרה כולנו צוחקים ולא מצליחים להפסיק.

"את צריכה טרמפ, אני כבר מסיע את שרון" אבי לוקח את המפתחות לאוטו מהשידה "לא, סופי מסיעה אותי", אבא שלי עדיין לא קיבל במלואה את העובדה שאני לסבית, הוא אפילו לא מצליח להגיד את המילה. "תגידי לה לבוא לארוחת ערב מתישהו, אבא שלך עדיין לא הכיר אותה", הכרתי את סופי לפני שנתיים ואנחנו ביחד כבר שנה אבל עדיין לא הכרתי אותה לאבא שלי, הוא תמיד עושה פרצופים כשאני מדברת עליה ואני חוששת שאם הוא יפגוש אותה זה לא יגמר בטוב. הכיס במכנסי מתחיל לרטוט, סופי כותבת שהיא למטה, לא ראיתי אותה כל החופש הגדול והלב שלי מתחיל לפעום מהר כמו מטוס כשאני חושבת על הרגע שניפגש שוב. אני יוצאת מהמעלית ולא מצליחה לעשות צעד אחד לפני שידיים מושכות אותי לפינה של הלובי, שפתיי נפגשות עם שפתיה של סופי לנשיקה ארוכה וכשאני סוף סוף רואה את פניה, אני מרגישה את הסיוט מאתמול בלילה נעלם מראשי, אני מושכת אותה לנשיקה אחרונה וחיבוק חזק, "איך היה ביוון" אני שואלת ומשתחררת מן החיבוק, "מעולה, אבל שנאתי את זה שלא הייתה לנו אפשרות לעשות משהו במהלך החופש". אנחנו נכנסות לאוטו ונוסעות לבית הספר. במהלך הנסיעה אני חושבת כמה התגעגעתי להכל, לסופי, לבית הספר, לעילי. עילי הוא החבר הכי טוב שלי, אנחנו מכירים מגיל 5 ומאז לא נפרדנו אף פעם, הוא אפילו הראשון שיצאתי בפניו מהארון. גם את עילי לא ראיתי במשך כל הקיץ, הוא כדורסלן מצטיין והיה כל החופש באירופה לאימונים מקצועיים. אבל סופי ועילי הם רק אחת מהסיבות שאני כל כך שמחה שנגמר החופש, בדרך כלל בחופש הגדול אני מבלה עם חברים את רוב הימים, אבל בגלל שסופי ועילי לא היו בארץ לא יצאתי הרבה והתחלתי להרגיש מוזר, בודדה, למרות שהייתי עם המשפחה כל הזמן, לכולם יש הורה "מועדף" שאנחנו מעדיפים לבלות איתו רוב הזמן, ובשבילי זה אבא שלי, וכל פעם שהוא נעדר לכמה חודשים מצב הרוח שלי ירוד.