ללכת על הקצה

לרוץ

"רוצי!"

רצתי בין העצים וניסיתי לא ליפול בדרך.

"מהר יותר!"

בקושי הצלחתי לשמוע את קולו בין קולות הסירנה המשטרתיים, הכלבים שנובחים והגשם שמצליף בי. ראיתי מרחוק את הסוף, היכן שהנהר מתחיל והיער נגמר.

המשכתי לרוץ, מזיזה את השיחים שחוסמים לי את הדרך. הרגשתי את השיחים שורטים אותי בכל מקום, ברגליים, בפנים, בידיים. עצרתי כשיצאתי מהיער ונעמדתי בקצה התהום העמוקה.

"בואי, צריך לקפוץ!" הוא משך לי ביד והחזיק אותי חזק.

נאבקתי להשתחרר ממנו והתרחקתי מהקצה.

"מה את עושה? הם עוד רגע פה!"

שמעתי את קולות הכלבים והשוטרים צועקים "הם לא יצליחו לברוח".

הסתכלתי לאחור, מעבר לכתף וראיתי אורות פנסים ממקום רחוק. "למה את מחכה? בואי כבר!" הוא החזיק לי את היד והשתחררתי ממנו. אני חושבת שהתחלתי לבכות כשנפלתי על ברכיי.

"הכל יהיה בסדר. אנחנו צריכים ללכת עכשיו לפני שהם יתפסו אותנו" הוא ניסה להרגיע אותי והחזיק את פניי בשתי ידיו.

"אני לא יכולה לעשות את זה" הדמעות התערבבו עם מי הגשם על פניי. "אנחנו לא יכולים להמשיך לברוח לנצח!". הבטתי לתוך עיניו החומות, היפות, הממיסות.

"הכל יהיה בסדר, אנחנו נצליח לצאת מזה" הוא ניגב את הדמעות שהמשיכו לרדת כמו מפל מים. עצמתי את עיני בחוזקה והרגשתי את ידיו החמות נעטפות סביבי ונצמדתי אליו.

"הנה, הם שם!" מישהו צעק מבעד לעצים.

הוא הרים את ראשו לראות איפה השוטרים. הוא החזיק אותי במותניים והרים אותי מהאדמה הרטובה.

"בספירה לשלוש קופצים" הוא החזיק את היד שלי והתחיל לרוץ לעבר המצוק.

"אחת, שתיים," אמר כשרצנו, קרובים יותר לקצה הנהר. הכלבים נבחו מאחורינו ונשמעו קרובים במרחק נגיעה.

"שלוש!" צעק כשהיינו על הקצה.

התהום הייתה עמוקה והמים בקושי נראו בחשכה של הלילה. המרחק בין גדות הנהר לא עלה על כמה מטרים אבל בלי תנופה גדולה לא היה סיכוי להגיע לקצה השני.

הוא חיבק אותי חזק כשהיינו באוויר ונחתנו על הקצה של הגדה. החבטה בקרקע הייתה רכה יחסית על הדשא הגבוה של הפארק בצד השני.

"את בסדר?" הוא שאל והרפה ממני. "כן. אתה?" שאלתי והתיישבתי בקושי. הוא נעמד והושיט יד כדי לעזור לי לקום.

"אני בסדר גמור" אמר וחיוך התפשט על פניו. הוא היה גאה שהצלחנו לברוח מהשוטרים. התקרבתי לחבק אותו והשענתי את ראשי על חזהו. זרועותיו נעטפו סביבי והוא הניח את ראשו על שלי.