הוא מסתכל עלי ומחייך. אני כל כך אתגעגע לחיוך הזה, לפנים האלו. כמה זמן הוא יהיה שם, שנתיים? אולי הוא גם לא יחזור בכלל. אולי אני אשאר פה לבד ואזדקן לבד. אני כבר רואה את עצמי זקנה, יושבת על המרפסת לבדי שדמעות יורדות על פני בגלל הבן אדם שכל כך אהבתי שעזב. זה לא שהוא בחר את זה, גרמו לו. זה זמנים קשים עכשיו וכמעט כולם צריכים ללכת. אני זוכרת את היום שנפגשנו. זה היה לפני ארבע שנים והיינו בני עשרים ואחת. בדיוק יצאנו מהצבא, שמחנו על זה שאנחנו כבר ׳מבוגרים׳ בשביל אנשים וכבר לא מסתכלים עלינו כילדים שלא יודעים כלום. כבר עברנו דבר או שניים בחיינו וידענו שזה לא יהיה קל להסתדר לבד. אז כשנפגשנו בקניון כששנינו באנו לקחת את החוברת קומיקס האחרונה התחלנו מיד לדבר. דיברנו במשך שעות, זה היה כמו בסרטים רק שזה היה הרבה יותר מושלם. זה כאילו היה לנו אותו מוח, אהבנו אותם דברים, צחקנו מאותם דברים, ושנינו היינו לבד. התחתנו אחרי שנה. הוא היה כל מה שיש לי, כל מה שאני צריכה. ועכשיו הוא בצבא, נלחם בשבילי ובשביל המדינה. זה לא פייר, זה לא אמור להיות ככה. כמה הייתי משלמת כדי שהוא יהיה איתי עכשיו, בכל הזמן הקשה הזה.
שהוא עזב בכלל לא סיפרתי לו שאני בהריון. אני רק בחודש הראשון, לא רואים עלי. לא רציתי שדעתו תהיה מוסחת במשהו אחר חוץ מלחזור הביתה. זה למה כשקיבלתי מכתב ממנו ששאל איזה חודש אני, לא הבנתי איך הוא ידע. אבל ידעתי שזה יבלבל אותו, ידעתי שהוא לא יתרכז. אני מכירה אותו לא הרבה זמן, אבל זה מרגיש כאילו הוא תמיד היה איתי, עקב אחרי משהייתי קטנה, וגדל איתי. זה לא באמת ככה כמובן, אבל הלוואי שזה היה. ככה היה יכול להיות לנו יותר זמן ביחד, יותר זמן לצחוק על בדיחות שרק אנחנו מבינים, לדבר על דברים שרק שנינו אוהבים.
אנחנו אותו בנאדם, אותו מוח. זה למה כשאמרו לי שהוא נחטף הרגשתי שחתכו אותי לחצי. לא זזתי מהמיטה במשך ארבעה חודשים, אחותי רייצ׳ל הייתה אצלי בבית וטיפלה בי, אבל אני בכלל לא זוכרת. זה כאילו כל הדבר הזה מטושטש במוח שלי, לא ברור. הדחקתי את זה יותר מידי זמן וזה פשוט נעלם לי במוח. רייצ׳ל יכלה להשאר יותר זמן, אבל התינוקת נולדה. רציתי להיות לבד איתה, לא רציתי שתכיר פנים אחרות.
תמיד הייתה לי תקווה בלב שהוא יחזור, תמיד היה לי חלק במוח שאמר לא לוותר, ולנסות לא לבכות, שהוא עוד מאט יבוא ויחבק אותי. אחרי שבע שנים התחלתי לוותר על התקווה הזאת. הניצוץ בעיניים שלי נחלש ונחלש עד שכבר לא הרגשתי כלום. הדבר היחידי שהחזיק אותי, ששמר שאני לא יאבד את עצמי לגמרי, היה הבת שלנו, טיילור. קיוותי לבן בהתחלה, שאולי יגדל ויראה כמוהו, אבל כשהיא גדלה ראיתי כמה היא מתנהגת כמוהו. היא הבינה אותי, צחקה איתי. היא הייתה הגלגל הצלה שלי מכל הכאב של החטיפה. כשהיא הייתה בת עשר השלמתי לגמרי עם העובדה שהוא לא יחזור.
כשקיבלתי את שיחת הטלפון שנה לאחר מכן שעשו עיסקה ושהוא חוזר, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. מה אני אגיד לטיילור? איך אני מתחילה להסביר לילדה בת אחת עשרה שאבא שלה היה בשבי כל החיים שלה ושעכשיו היא תראה אותו? אבל כמה חודשים לאחר מכן כשראיתי אותו ידעתי שהוא לא יהיה אותו דבר. הוא היה מרוחק, לא שקט. כל צליל היה מקפיץ אותו, הוא לא צחק מבדיחות יותר, הוא לא דיבר איתי כמו פעם.
הוא אף פעם לא חזר להיות אותו דבר. הבנאדם שאהבתי יותר מכל דבר אחר הפך למשהו שונה.
הוא מת בגיל ארבעים ושבע מסרטן. טיילור כבר הייתה אישה בוגרת והבינה כל מה שקרה.
למרות כל מה שקרה, למרות שעזב, למרות שהשתנה, אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותו.
