טעם מתוק

קצת עלי.

היי,אז לפני הכל אספר על החיים שלי קצת ומה הוביל אותי לכתוב את הספר הזה.
אני חושבת שמה שעברתי הוביל אותי להבין הרבה דברים בחיים שפעם לא הבנתי אותם.
קודם אגיד,שמי שרוצה לדעת מי אני שתשלח לי הודעה ונדבר❤️
אספר על עצמי,אז אני בת 20.אני בצבא והשחרור שלי עדיין לא קרב כי התגייסתי מאוחר בגלל שהייתי חולה.
הופה!חולה.
כן במשך שנה הייתי חולת פוסריאיזס בדרגה גבוהה.פסוריאיזס זאת בעצם מחלת עור שתוקפת אנשים שעברו לחץ משמעותי בחיים והגוף שלהם כבר לא יכול להכיל כמות כזאת גדולה של לחץ ומפרש את זה במחלה הזאת או כל מחלה אחרת.

מי שמכירה את המחלה הזאת בטח יודעת שבמחלה הזאת יש עוד 42 מחלות ובינהם דלקת מפרקים פסוריאיטית.המחלה הזאת אולי לא הורגת,אבל היא עושה לך את המוות.30% מחולי פסוראיזיס חולים גם בדלקת מפרקים.
הופה!גם בה אני חולה.
מילדה שמחה ומאושרת שיש לה הכל בחיים,יופי ,חברים,בילויים,משפחה טובה,זוגיות,באמת הכל מהכל.
הפכתי למתבודדת עם מלא פצעים על הגוף ודלקת מפרקים משתקת בנוסף.אנשים התרגלו לראות אותי מחייכת ושמחה,היפרקטיבית תמיד הייתי,אפילו היו אומרים שהחיוך שלי מביא אור לכל מקום שאני באה,ושאני פצצת אנרגיה מטורפת.אבל מה קורה כשכל זה נעלם ברגע אחד?הפסקתי לחייך וכבר לא הייתי אנרגטית כמו פעם.
זה התחיל בגיל 17 וחצי.התחילו לצאת לי פצעים אדומים בידיים.הייתי בטוחה זה פריחה,כשהלכתי לבדיקות עם אמא שלי זה גם מה ששמעתי מהרופאה.
זאת רק פריחה,אל תדאגי.
כל פעם שאמרתי לאקס שלי שזה מרגיש לי מוזר הוא אמר לי זה לא מוזר היה לך אבועבועות רוח בגיל 15.כלום לא מוזר בגוף שלך.
כן קיבלתי אבעבועות רוח בגיל מאוחר והייתי חודשיים בבית.לא יצאתי מהבית כי זה היה מסוכן לי ולסובבים שלי.אמרו שזה מדבק.כמה כיף להיות בת 15 עם מחלה שיכולה להדביק מישהו אה?כשזאת מחלה שמקבלים אותה בגיל קטן יחסית.
בקושי ראיתי את האקס שלי(אנחנו עדיין חברים טובים) וחברות שלי.אבל באמת,הם היו שם בשבילי.הם עדיין כאן בשבילי ואלו מסוג הדברים שאני מודה שיש לי אותם.

אז כמו שאמרתי זה התחיל מפצעים אדומים בידיים,הרופאים קיוו שזה יעבור תוך שבועיים.היו בטוחים שיש לי אלרגיה לשוקולד או תפוזים.
הפסקתי עם זה,אבל זה עדיין לא עבר.
נהפוכו,זה נהיה גרוע יותר.הרבה יותר גרוע!מפצעים בידיים זה נהפך לפצעים ענקיים במפרקים בידיים וברגליים,עדיין הרופאים של קופת חולים לא הבחינו שזה פסוריאזיס.
רק אחרי תקופה שהמצב החמיר והייתי מלאה בפצעים ברמה שלא משנה לאן תסכלו בגוף שלי תראו פצעים,צוואר,גב,ידיים,רגליים,קרקפת,הכל מהכל,רק אז התייאשנו והלכנו לפרופסור לעור פרטי שקבע שיש לי פסוריזאיס.
בחיים לא שמעתי על המחלה אבל הוא אמר שזאת מחלה לכל החיים והיא יכולה לתקוף אותי בכל זמן.ובכל פעם במקומות שונים בגוף.
שזאת מחלה שנובעת מלחץ נפשי,וככל שהגוף עובר מלא לחצים עם השנים הוא לא יכול לאגור כמות כזו של לחץ והגוף מפרש הזה עם מחלות.במקרה שלי פסוריזאיס ודלקת מפרקים.
בכיתי לילות כימים,אתם מבינים..אני ילדה עם מלא חברים,הכל טוב ומדהים בבית ספר.אהבתי את הגוף שלי מאז ומתמיד כי הייתי עסיסית והיה לי גם תחת וגם ציצי.איך שווה נכון?אבל פתאום מגיעים פצעים שמכערים את הגוף שלך.ואת בוכה.בלי סוף.כיאלו הורגים אותך.כל כך לא אהבתי להתעורר כל בוקר ולהסתכל במראה,ידעתי שאסתכל ואראה עוד פצע.ועוד פצע.וכל פעם יצאו עוד.זה תיסכל אותי.
אמא שלי הייתה בוכה ביחד איתי לראות אותי ככה.
אבל קרסתי,מילדה שמחה ומאושרת נהייתי מדוכאת ומתוסכלת.
כן,גם ככה נעלמתי מהוואטאפד למשך שנה וחצי.כי במשך שנה וחצי סבלתי מהבריאות שלי.
מילא פסוריאיזיס,שכיער את הגוף שלי והפך אותי לשכבה בפצעים,בגירודים,בשנאה עצמית,בחוסר יכולת להתמודד עם המצב.
היה לי גם דלקת מפרקים.
זה משתק אותך,הרגליים והידיים מתנפחות ואין לך יכולת לזוז.היו ימים שהייתי מקבלת שיתוקים ולא מצליחה לקום מהמיטה.הייתי לוקחת כדורים שאני לא מאחלת לאף אחת בגיל הזה לקחת.הם פשוט היו מרדימים אותי והרגשתי כמו איזו מסוממת.
אמא שלי ,המשפחה וחברים שלי היו איתי לאורך כל הדרך,אף אחד לא אמר לי מילים שלא רציתי לשמוע,רק את מה שרציתי לשמוע.
אבל דחיתי את כולם,רציתי להיות לבד.לא רציתי לבוא לבית ספר,לא רציתי להפגש עם חברים.לא רציתי לעשות כלום.רק לבכות.
זה היה בקטע שחברים שלי היו מתקשרים אלי והייתי צורחת עליהם,הייתי מנתקת להם בפרצוף.אנשים אחרים היו נפגעים והיו אומרים מה אכפת לנו היא לא רוצה עזרה שתתמודד עם זה לבד.
אבל הם נלחמו,הם באו לבית שלי,הם ישבו איתי במהלך השיתוקים שלי וכשהייתי במיון בבית חולים.הם כל הזמן אמרו לי שזה לא נורא הפצעים ואני עדיין ״יפה״.והדלקת מפרקים יעבור עם הזמן.
הם לא השאירו אותי דקה לבד.המשפחה שלי אין כמוהם.אמא שלי דאגה כל כך,וכשחברים שלי רצו לעשות ישיבות היא תמיד הציעה את הבית שלנו כי רוב הזמן הייתי מקבלת שיתוקים מהדלקת מפרקים,וזה כאבי תופת,בחילות,כאבים מטורפים,אין יכולת לעמוד או ללכת מהנפיחות והכאב.
אחים שלי תמיד עזרו לי והיו שם איתי,בכו איתי ושמחו איתי.
חודשים של נסיעות לים המלח,טיפולים בפותוטרפיה,הכרתי אנשים שחולים בפסוריאזיס וסיפרו לי איך הם מתמודדים ותמיד הייתי כמעט צועקת,״בולישיט!אי אפשר להתמודד עם החרא הזה,אתם כבר גדולים יש לכם בעלים ויש לכם נשים,אבל אני רק ילדה.אני נראת מכוער.אף אחד לא ירצה אותי ככה.״
בכיתי.כל הזמן בכיתי.למרות שהיה לי חבר ותמיד רדפו אחריי הייתי בטוחה שאף אחד כבר לא יאהב אותי.הייתי מטומטמת.לא משנה כמה אנשים שחולים בזה חיזקו אותי נשים כגברים כאחד עדיין שנאתי את החלק הזה בגוף שלי.
הרי בדור שלנו המראה הוא בין הדברים הכי חשובים בחיים.
שנאתי שהאקס שלי היה בא איתי לטיפולים כי הוא הכריח אותי,שנאתי שהוא הכריח אותי ללכת לים המלח כי זה היה כל הזמן שורף כשנכנסים למים.שנאתי שאמא שלי כבר לא צעקה בבית כי פחדה שאתעצבן ואכנס ללחץ.ראיתם שינתי את אמא שלי בבת אחת,אם אתם קוראים את הטבע שבי,ורואים איך אני מתארת את אמא של דניאל שם,אז זאת אמא שלי.
אמא שלי המצחיקה והצעקנית כבר הפסיקה לצעוק.כי פחדה שאתרגז ואתעצבן.ידעה שאסור לי.
אז הם אתם רוצים מתכון איך להיות בדכאון ולשנוא את החיים אני יכולה בכיף ללמד אותכם,וזה מבאס שאני יודעת את זה על בשרי.