"אני לא רואה כלום..״ הוא מלמל בייאוש כשהמשיך ללכת לאט לאט בכדי שלא יפול. ״תרגיש... בזכות ההרגשה אתה תצליח לראות בסופו של דבר." אותו קול לחש לו בשנית. "אני לא מצליח להרגיש כלום חוץ מהכאב שלי.״ הוא מלמל ובתוך שניה הראייה שלו חזרה אליו. "מה קרה לך כשלקחתי ממך את הראייה?" הקול שאל אותו והוא חיפש אותו בעיניו, הביט לכל מקום אך לא מצא אותו. "פחד." הוא השיב. "יפה, ופחד זה הרגשה." הקול אמר בציחקוק קל. "אל תפחד להרגיש, אל תפחד להתאהב שוב ואל תפחד ממני. אתה כל הזמן בורח אליי ובוכה כשקורה לך משהו, מתחבא מהעולם כי אתה מפחד שיפגעו בך אבל אחרי דקה אתה גם בורח ממני כי אתה מפחד, כי הרושם הראשוני כלפיי הוא שאני תמיד אכזר, מבשר רעות, לוקח חיים. אבל אתה יודע משהו? אני מביא שקט, כשאנשים עוצמים את העיניים שלהם הם רואים אותי ונופלים לשינה מתוקה. (חלקם לסיוטים) אני מביא רוגע, אני מסתיר אותך מהאנשים שאתה מתחבא מהם." הקול אמר לו ברכות, סוג של הסביר לו יותר נכון. "מי אתה?" הוא שאל אותו בסקרנות.
"נעים מאוד, קוראים לי חושך."
(אבל לא אמרתי שאני גם לא רע.)
