כאוס (עד שיהיה לי שם יותר טוב)

חלק שני

קאלן התעורר במקום שהוא לא מכיר.
'מה זה המקום הזה?' קאלן תהה 'אני לא מכיר את התקרה הזו…'
קאלן הסתכל סביבו, הקירות נראו לו די משונים.
'מה זה העיצוב המוזר הזה?' קאלן תהה לעצמו.
פתאום נכנסה אישה עם חלוק לבן ארוך. 'מי זאת?'
האישה הלכה ליד מיטתו כאילו אינה מבחינה בו. קאלן הסתכל בה הולכת, היא התעסקה מעל הראש שלו בכמה מכשירים שצלצלו כמו פלסטיק.
'מי את?' קאלן שאל את האישה. 'איפה אני?' הוא שאל אותה.
'אתה בבית חולים, נפצעת.' האישה השיבה לו.
'מה קרה? למה נפצעתי?' קאלן שאל אותה שנית.
'אני לא יודעת, אני רק אחות כאן, תשאל את הרופא, הוא יגיע עוד חמש דקות כדי לתשאל אותך'.
קאלן חיכה. בשביל לנצל את חמש הדקות הללו, הוא התחיל לספור לאחור מאלף בכפולות של שבע: 'אלף, תשע מאות תשעים ושלוש, תשע מאות שמונים ושש.'
כשהוא הגיע לשמונה מאות שמונים ושמונה, הרופא הגיע.
'איך אתה מרגיש?' שאל הרופא.
'כואבות לי האצבעות ברגל.' ענה קאלן.
'כן, אנחנו נאלץ להוריד אותן. נוצר שם נמק.' ענה הרופא ברצינות.
אתה תצטרך להישאר פה עוד עשרה ימים.
'מה קרה, למה בכלל אני בבית חולים?'
''אתה לא זוכר? נו טוב, תפתח חדשות.'
קאלן לקח את השלט שהיה על מסעד מיטתו והפעיל את הטלוויזיה, היא היתה דלוקה על ערוץ של סרטי פעולה.
קאלן שינה ערוץ לערוץ חדשות. הוא ראה את התפאורה שמאחורי הכתב ותודעתו שוב יצאה לפגרה.
קאלן התעורר שוב אבל הפעם הוא זיהה את החדר, אותו החדר שהוא היה בו קודם.
קאלן הסתכל על השעון, עבר כבר יום וחצי מאז שהוא התעלף.
כחמש דקות לאחר שהוא התעורר אחות אחרת מזאת שנכנסה לפני.
'אחותך ביקרה כאן קודם, היא הביאה לך את השקית הזו.'
קאלן הסתכל לתוך השקית, אחותו הביאה לו את הטלפון הישן שלו, ופתק שהוא לא טרח לקרוא. הוא מכיר אותה מספיק טוב כדי לדעת מה כתוב שם.
קאלן התקשר לאימו מהטלפון שאחותו השאירה. היא ענתה בצלצול השלישי.
'מה קורה, הכל בסדר?' היא שאלה.
'הכל טוב.' קאלן ענה.
'שקרן, אתה בבית חולים אחרי ששרדת פיגוע! אתה יכול לפעמים לענות בכנות קאלן!' היא השיבה בכעס.
'נו טוב, החיים קשים, אין לי אצבעות ברגל, חסרה לי אוזן שמאל ונעלמה לי חצי מהקיבה.' קאלן השיב לה בבוטות.
'אוי, זה כואב לאכול בלי קיבה?' אימו שאלה.
'שמעת פעם על מונח בשם ציניות?' קאלן השיב (איך לא) בציניות.
'אז לא הבנתי מה מכאן נכון?'
'רק האצבעות.'
'אוי, למה אין לך אצבעות ברגל?'
'כי אני לא יכול לגדל חדשות.' קאלן גלגל את עיניו למרות שאימו לא יכלה לראות.
'טוב, אז תודיע לי כשאתה משתחרר, ביי.'
'ביי.' אמר קאלן וניתק את השיחה.