דוד מאז ומעולם תהה איך נראים הצבעים, אמו סיפרו לו עליהם בלי סוף, על האושר שהם מביאים לעולם. איך פתאום הכל מקבל משמעות נוספת. איך למצוא את הבן אדם האחד שיגרום לך אושר גרם לעולם להפסיק להיות אפור, נתן להם שמחה ואהבה ותחושה שהכל יהיה בסדר ולעולם לא תהיה לבד שוב.
ואוי כמה שדוד רצה את זה. לדרוך עם רגליים יחפות על דרכי עפר רצוצות באבנים ולראות את האוויר מתמלא באבק חום, לנשום את אוויר הים המלוח עד שהטעם לא ישכח מפיו ועד שעיניו לא ישכחו את מראה הגלים הכחולים, דוד רצה לדעת מהו אושר אמיתי, איך זה מרגיש להתעורר בבוקר ולהרגיש כאילו גם אם כל העולם יעמוד מולו יהיה אדם לצדו שישאר שם תמיד.
"הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים."
כשאביו של דוד שלח אותו אל שדה הקרב הוא לא ציפה שהוא יחזור כגיבור. כששאול חיפש לוחם שיעמוד מול הענק הפלישתי הוא לא ציפה לילד נמוך ורזה. וכשגולית ראה את הלוחם של בני ישראל הוא לא ציפה לסופו הקרב. אבל דוד למד להפסיק לענות לציפיות של כולם כלפיו, כי אם הוא היה עושה את זה הוא עדיין היה בבית לחם, רועה כבשים עד סוף ימיו.
"דוד, נערי, שמעתי אותך מנגן ליד המדורה אתמול בערב ובמקרה חסר לי נגן בביתי, היית רוצה לחזור איתי אל הארמון?"
"בשמחה מלכי"
"מִדַּם חֲלָלִים מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם."
המסע אל גבעת בנימין היה מהיר, במהלך דרכם השמועה על הנצחון נגד הפלשתים התפשטה ברחבי הארץ וכשהגיעו אל חומות העיר חגיגה חיכתה להם.
דוד הביט סביב ביראה, הוא מעולם לא ראה כל כך הרבה אנשים במקום אחד, כל כך הרבה קולות וריחות. אבות התאחדו עם בניהם, אהובים עם יקיריהם. כל העיר הייתה מלאה באושר.
לפתע יד הונחה על כתפו של דוד והוא הסתובב בבהלה, רואה את שאול עומד מאחוריו. "דוד, הארמון בהמשך הדרך. בוא איתי יש לך עוד הרבה מה לראות" שאול אמר בעודו מתחיל לפלס את דרכו בקהל. דוד מיהר בעקבותיו ותוך כמה דקות עמדו מול מבנה מרשים, ארמון המלך.
השער נפתח לכבודם ושתי צעקות מתואמות נשמעו מיד אחר כך, "אבא!". שאול חייך והלך אל המקום ממנו הקולות באו, מסמן לדוד לבוא בעקבותיו. "דוד, אלה ילדיי, מיכל בתי הבכורה ויהונתן היורש לכתר" שאול אמר והמשיך לדבר, אבל דוד כבר איבד לגמרי את הריכוז שלו, הוא מעולם לא ראה מבנה מפואר כל כך, הקירות המקושטים בעיטורים יפיפיים, הרצפה המרוצפת פסיפס והגינה המרהיבה שהקיפה את המבנה וגרמה לו להראות מנותק לגמרי מהעיר, כמו עולם אחר.
"דוד הולך להיות איתנו בארמון לזמן מסויים, אתה רוצה להציג את עצמך?" דוד התפקס בשאול למשמע שמו "ס- סליחה מלכי, לא הייתי מרוכז, מה אמרת?". ניתן היה לשמוע בקולו של דוד את ההתרגשות והמבוכה שלו. "שאלתי אם תרצה להציג את עצמך לשני ילדי" המלך השיב, מעט משועשע.
