אהבה ,שנאה וכפפות האגרוף הטיפשיות שלך

פרק רביעי - המוזיקאי המפוקפק של נטלי

השתררה דממת אלחוט , אף אחד מאתנו לא ידע איך להגיב זאת הפעם הראשונה שנטלי הציגה אותנו בפני המשפחה זכר כל שהוא. רוב הזמן אחותי הגדולה – נטלי , הייתה עסוקה בלימודים ועבודה . מעולם לא חשבתי שאחותי המרובעת תצא עם מוזיקאי ובטח שלא אחד מפוקפק שכזה. "אני יודעת שלא דיברנו על זה אבל חשבתי שכדי שתדעו לפני שהם מגיעים" היא אומרת משפילה את ראשה. היום , היום היה אמור להיות היום הגדול שלה בו היא מתרברבת בפנינו על בחור מקסים ושרמנטי שגנב לה את הלב. אמא תתאהב ואבא ילמד להתרגל אליו. למען האמת , נטלי הייתה הבן אדם האחרון שהייתי מצפה ממנו לצאת עם בחור שערורייתי שכזה ."הוא בתהליך גמילה" היא מלמלת להורינו בזמן שהם חוקרים אותה עליו. אני עדיין קצת בשוק , נטלי התאהבה ועוד במוזיקאי תל אביבי מסומם, אני מגלגלת את עיניי ובו זמנית נוזפת בעצמי – נטלי צריכה עכשיו מישהו ואני צריכה להיות המישהו הזה. "דווקא שמעתי קצת מהמוזיקה שלו היא נחמדה" אני מנסה להקל על השיחה עם חיוך מתוק. על פי ארשת פניה של נטלי זה לא ממש עובד "תראו אולי הוא לא הבחור האידיאל-" צלצול פעמון נשמע ואני יודעת שמתקרבת סערה באופק –

הערב הזה לא ייגמר טוב.

אני לא יכולה להביט בעיניו , הוא פה. קליין, איתי קליין פה – טיפשה שכמותי איך לא חיברתי את שמות המשפחה , הטמפרמנט הבעייתי והפנים המשורטטות. הוא מעיף לעברי מבט ועינינו נפגשות , לחיי בוערות ואני מתפללת לאלוהים שהסבל ייגמר. הם בדלת הכניסה כבר עשר דקות מפטפטים זה עם זו , היא אוחזת בידו ואני רואה את נטלי באור שונה – משוחררת. נטלי תמיד הייתה לוחמת , השקיעה את כל כולה למען מטרה אחת , לעשות את מה שהיא באמת אוהבת. אני לעומת זאת מעופפת , לא בחרתי חזון ואין לי ממש חלום. אני אבודה , אין זה פתטי? הוא שולח לעברי מבטים גנובים מעבר למסך הפלאפון ומהדק את אחיזתן של האוזניות האלחוטיות שלו. אני לא יודעת איך להתנהג , מצד אחד אני גאוותנית מידי בכדי לנהוג בנימוס , יש לי הרגשה שברגע שאפנה אליו האגו שלו יגיע לשמים. מצד שני האווירה הזו מביכה למדי , אחיו מתקרב לעברו וכורך את ידו סביב כתפו של איתי ולוחש לו משהו באוזן , אני יכולה להרגיש את עיניהם עלי ואני מרגישה חוסר נוחות. "נו אז מה את אומרת?" מחייכת לעברי נטלי ומחבקת אותי חזק "על מה?" אני שואלת – לרגע עוברת בי המחשבה שהיא מתכוונת לאיתי- "על רועי, מה את חושבת?" עיניה מקרינות אושר , רועי קליין הוא השם הכי מוכר בימינו לאחר שהוציא את הסינגל הראשון שלו שהציף את הרשת ניהל רומן שערורייתי עם דוגמנית-על בריטית שלאחר מכן זרקה את התחת העלוב שלו על בגידה – בקיצור הוא מככב בכותרות "הוא נראה נחמד" אני מחייכת , הוא נראה שונה במציאות – הוא נראה עייף. היא מחייכת לעברו ועיניו נוצצות – אולי לא כל כך עייף אחרי הכל. "איפה אמא?" אני שואלת "הם מנהלים שיחה עם גל" היא מחייכת אבל אני מבחינה בלחץ שלה איתי ורועי מתקרבים לעברנו והוא נושק לה "היי" היא מחייך , הוא נראה לחוץ. איתי לא מעיף בי מבט "מאיה תכירי זה רועי" נטלי מדברת "נעים להכיר" אני אומרת בנימוס "ואני מאמין שאת איתי את כבר מכירה" הוא מחייך , מניין הוא יודע על ההיכרות שלי ושל איתי? "אתם מכירים?" נטלי שואלת , תמיד הייתה הסקרנית מבנינו – תמיד חייבת לדעת כל פרט "כן/לא" אנחנו עונים באותו זמן אני מזעיפה פנים ונמסה כאשר עינינו נפגשות, העיניים שלו מרהיבות ביופיין "יש בנינו היכרות קטנה" הוא מחייך בזחיחות ואני רוצה לסטור לו "לא משהו רציני" אני ממהרת לענות להרגיע את חששותיה של אחותי , ניכר להבחין בפרצופה המבולבל – אילולא הייתי מכירה אותה טוב כל כך הייתי חושבת שזנחה את הנושא. אך אני מכירה את אחותי היא כרגע מנחת , חוקרת ומחפשת כל אמצעי מסגיר את הנושא. "אוכל!" אמא מכריזה , אני מבחינה באיתי מעקם את האף לנוכח האושר על פניה של אמי , אביהם של איתי ורועי הוא האדם האנטיפת הגדול ביותר שפגשתי – מרגע שנכנס לביתנו לא חייך אף פעם אחת ,אני תוהה איך היה לגדול ככה.

"אז ספרי לי נטלי , במה את עוסקת?" גל שואל , ארשת פניו משדרת תשישות ועצב ואם מביטים עמוק מספיק בעיניו אפשר להבחין במגע קטן של ירוק המבצבץ מבין הכחול הבהיר של עיניו. ככל שאני מתבוננת בו יותר אני מבחינה ביותר קווי דמיון בינו לבין איתי , תווי הפנים העדינים , השיער השחור , הנמשים הכהים המכסים את עצמות לחיו. מלבד העיניים הם כמעט זהים ,עיניו של איתי שחורות או לפחות כהות למידי ממבט מרוחק , כאשר נפגשנו לראשונה לא הייתי מספיק קרובה בכדי להבחין בעיניו העמוקות – כחול כהה העוטף עיגול אפרפר שמתנקז ישר אל האישון – לא הייתי מספיק קרובה בכדי להעריץ את יופיין מאז שהבחנתי בעיניו אין דבר המשתווה למראן הייחודי.

נטלי ממלאת את החדר בסיפורים ואני עומדת להירדם ישר אל תוך המרק שלי , הארוחה התחילה לפני 45 דקות שלושים ושתיים שניות ו...שתי מאיות שנייה , שלוש - לא משנה! איתי שקוע במסך המכשיר שלו מאפשר לי לשננן את תוויי פניו ולנתח את ההבדלים בין גבותיו השחורות. אביו של איתי ורועי בוחן את נטלי ומאפשר לכל השולחן להבין את העובדה שאינו מתרשם ממנה , אמא מחמיצה פנים , אבא שקוע במחשבות על משחק הכדורגל הקרוב , אני חוקרת את איתי ונטלי – נטלי לא מוותרת , נטלי עושה ככל שביכולתה לגרום לגל לשלוח לה קמצוץ של חיוך "אז רועי במה אתה עוסק?" אמא משנה נושא "מלבד מוסיקה ,כמובן" היא שולחת לעברו חיוך חם , הוא מגרד את עורפו "כלום – אני מניח " הוא חש חוסר נוחות. אבי ואמי אנשים חמים אך לעתים שופטניים במיוחד "ומה תעשה כשתגדל?" היא שואלת "לא תרצה לעסוק בעבודה אמתית?" היא שואלת – אלוהים! הערב הזה לא יכול להיות גרוע יותר "אמא!: נטלי קוראת "מה? רק התעניינתי" היא מתגוננת "אתה בטוח מסכים איתי גל" אמי מנסה להצדיק את חוסר הטאקט המוחלט שלה "אני מאמין ששיגעון המוזיקה הזה יעבור בקרוב , לאחר מכן רועי מצופה לעבוד מתחתיי" הוא עונה. רועי זועם ונטלי ואני מבחינה בידיהם משתלבות מתחת לשולחן עוד מחווה קטנה של אהבה. "ובמה יעסוק?" אמי דוחפת את האף החטטן שלה "תעסוקה מנהלית בעיקר וכל מיני דברים שלא הייתי מצפה מאנשים פשוטים כמוכם להבין" גל עונה וצבעה של אמי משתנה "סליחה?" היא מרימה את קולה , דממה צורמת משתררת בשולחן עיניי נפגשות עם עיניו של איתי , לחייו סמוקות וגבותיו מכווצות – הוא תוהה מדוע אמי הרימה את קולה. "אני חושב שארוחת הערב הזו הסתיימה" גל מכריז "בהחלט!" אמי מתלהמת וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה על נטלי המסכנה על סף דמעות אוחזת חזק בידו של רועי ומתלווה אליו מחוץ לבית , אני עולה לחדרי ומבחינה בהם מן החלון. הוא אוחז בידה חזק ונושק לה – היא מגניבה חיוך קטן מבעד לדמעות ומחבקת אותו חזק הם עומדים ככה כמה דקות ונפרדים.