המלאך עם הכנף האחת

הבית ספר הכי גרוע ביפן

אתמול מזה הרבה זמן קמתי סוף סוף לבוקר נורמלי. בוקר כזה שמתחיל בצפצוף מציק של השעון המעורר. שזוכה להתעלמות. וממשיך בעוד עשרה צפצופים מציקים שבסוף, מאלצים אותך לקום מהמיטה.
בוקר כזה שגורם לזה, שאתה מוצא את עצמך לבד בשקט בוהה בקיר של הסלון עם הבעה מטומטמת ועיניים חצי סגורות בעוד שאתה מסיים את הלגימה האחרונה של כוס הקפה שלך.
בוקר כזה שאתה מסתכל על השעון שבמטבח במשך חצי דקה
ואז מחזיר מבט אדיש על תחתית כוס הקפה שלך. ומסיים את התיצפות המרהיב הזה בעוד רגע שיא של מבט אדיש נוסף חזרה אל השעון.

אתה ממשיך להתבונן בשעון כמה שניות טובות. ואז, ורק אז
עולה בראשך מילה אחת בודדה:

פאק!

אתה מנסה לומר עוד משהו אחר,
אבל יוצא לך רק

"פאק פאק פאק פאק!!!!" כי זה הרי ידוע שפאקים באים בלהקה. ואין כזה דבר לומר רק פאק אחד בודד.

אחרי שאתה מסיים את הטקסט המרהיב שהרכבת לבד בכוחות עצמך.
אתה מתאפס לשם שינוי ומוסיף גם: "יואו אני לא מאמין איך שכחתי."
פתאום אתה קולט את המצב.
העיניים נפתחות, כל הגוף שלך נעשה מוכן לפעולה,השירים מתכווצים. והפרצוף, הפרצוף כבר לא אדיש, הוא מודאג.
זה היום הראשון שלך ללימודים
ואתה מאחר בשעתיים כבר!!!!!

כן כן, זה בוקר כזה, בוקר חרא. לכל אחד היה כזה בוקר. ומי שאומר שלא,שקרן.

אתה ממהר לצחצח שיניים,להתלבש,לקחת את אוכל הטלפון הארנק והמפתחות, לנעול את הבית,לרוץ לתחנה הקרובה, להעלות על האוטובוס הראשון לבית ספר, להיכנס לבית ספר, לרוץ במסדרונות,לחפש את הכיתה שלך, למצוא את הכיתה שלך, ליפתוח את הדלת של הכיתה ולקלוט
שמעכשיו לא יהיה לך יותר אף פעם בוקר חרא נורמלי שוב.

ושוב, רק מילה אחת עולה בראשך:

פאק!

וכן הפעם זה פאק בודד הפעם. גם אותך זה מפתיע, כי מסתבר שיש פאקים בודדים.הפאק הבודד הזה היה כל כך שקט וחלש אבל עם זאת גם כל כך משמעותי וחשוב שגם להקה שלמה של פאקים לא הייתה מצליחה להתעלות אליו. הפאק הבודד והשקט הצליח לגמרי לבדו ללא שום עזרה מפאקים אחרים.
לסכם סיטואציה הרבה הרבה יותר הזויה ומורכבת מסתם איחור ליום הראשון ללימודים בשעתיים. ומאז אני תמיד אומר שכשיש לך פאק אחד בודד. תדע לך, שמפה אין דרך חזרה.

אני איטסוקי צ'ובאסה ואני לומד בתיכון קאמקורה
המוסד שנחשב לגרוע ביותר ביפן בגלל אחוז הפשיעה המטורף שיש בקרב תלמידיו העבריינים.
כמו שאתם מבינים את הבוקר הראשון שלי פתחתי די רע.
וכנראה שבתיכון נורמלי כבר הייתי מקבל על הראש כי איחרתי בשעתיים, אבל התיכון שלנו הוא לא תיכון רגיל, למעשה ארוע כמו איחור או העדרות, לא מוגדרים בכלל כארועים שאליהם צריך לשים את הדעת אצלנו.