YES BOSS

פרק 1

7:54

קמתי לבוקר שקט ורגוע.
יורדת למטה אל המטבח מכינה לעצמי נס קפה ומדפדפת באינסטגרם בשעמום.
לאחר דקה החלטתי להתחיל להתארגן לעבודה. הסתכלתי כדי לבדוק מה השעה.

שיט!
"שיט!שיט! שיט! שיט! שיט! שיט! שיט! שיט! שיט! שיט!!!!!!" צעקתי בזמן שעליתי במדרגות, פתחתי את הארון ומיד שלפתי את הדבר הראשון שראיתי, מתלבשת במהירות ויורדת למטה.

לקחתי את המפתח שהיה על השידה ויצאתי.
במהירות נכנסתי לאוטו, יושבת ומתחילה לנסוע .
***
כשהגעתי, יצאתי במהירות ונכנסתי למבנה , ולא שכחתי להגיד שלום למזכירה בכניסה.
נכנסתי למעלית לוחצת על קומה 21.

פתאום שניה לפני שהמעלית נסגרה נכנס האחד והיחיד,פארק ג'ימין.
למה? למה דווקא אני? למהההה???
אני מעדיפה להיות עם רוצח סדרתי באותה מעלית מאשר עם ג'ימין.
אני אפילו לא יודעת למה אני שונאת אותו כל כך. אני רק יודעת שאני ממש לא רוצה להיות איתו באותה מעלית.

פשוט הורדתי את ראשי, מנסה כמה שיותר לא ליצור קשר עין עם אותו אחד שאני שונאת.
"בוקר-טוב האיון סו" הוא אמר, רגע מה! הוא הרגע אמר בוקר טוב! וואו זה בוקר מוזר לחלוטין, נראה לי שאני משתגעת.
"וואו! פארק ג'ימין בכבודו ובעצמו אמר לי בוקר טוב! זהו עכשיו אני יכולה למות בשקט."
אמרתי בציניות מוגזמת.

" נו באמת האיון סו, אל תגידי לי שאת עוד כועסת על מה שקרה במסיבת גיבוש" הוא אמר, "אני בכלל לא כועסת אני רותחת. לא נראה לי שאתה מבין מה אתה עשית, אז אני אעזור לך, אתה סיפרת לכולם במסיבה שאני לא שווה כלום ושאתה רק שיחקת בי בגלל המראה שלי והכסף של המשפחה שלי, אתה סיפרת לכולם את הסודות, הדברים הקשים שחלקתי איתך אתה ידעת עד כמה כאב לי ובכל זאת עשית את זה בלי לחשוב פעמיים!!." צעקתי, מוציאה את כל מה שישב עליי כל הזמן הזה.

"אני כבר אמרתי לך את זה ואני אגיד לך את זה שוב, אני הייתי שיכור. לא שמתי לב למה שאני אומר." הוא אמר, ויכולתי לראות עליו שהוא מתחיל להתעצבן בלי בושה!

"אוי נו ג׳ימין תחסוך לי את כל הבולשיט הזה שלך,אני הייתי איתך כל הערב ולא שתית אפילו לא כוס אחת."אמרתי בכעס, אני לא מבינה איך הוא יכול לגרום לי להיות עצבנית כל כך כשכל מה שהוא אמר היה רק בקושי שלושה משפטים.

הוא התכוון לענות אבל המעלית נפתחה ואני כבר לא הייתי שם. 'איך הוא גורם לי להתעצבן ככה' חשבתי בזמן שאני מתקדמת לכיוון איירן חברתי הטובה ביותר.

"בוקר טוב חיימי" היא אמרה כשבאתי וישבתי לידה בכיסא שלי. "בוקר" אמרתי ונאנחתי,
"מה? מה קרה?" היא שאלה, "אייש! ג׳ימין הזה יכול לחרפן אותי תוך שתי דקות." אמרתי, בועטת טיפה בשולחן.
"אוווו לא נורא, מתישהו הכל יעבור. וגם אם לא מה אכפת לך מאיזה בוס מעפן שכל מה שהוא יודע לעשות זה לצעוק" היא אמרה, מחבקת אותי מהצד. " לא יודעת, לא יודעת ולא יודעת. פשוט ש... משהו בו, משהו באיך שהוא מדבר, זז, נושם, נראה, כותב. מעצבן אותי" אמרתי. "הגזמת אחותי, עוד דקה תגידי שרק העובדה שהוא קיים מעצבן אותך." היא אמרה. "בדיוק עצם זה שהוא קיים מעצבן אותי." "או שאולי את פשוט כועסת על זה שהוא אפילו לא ביקש סליחה, ופשוט וויתר."