why am i here

היום שאחרי

נקודת מבט יונגי:
קרן שמש ארורה פגעה במבטי כשהתעוררתי ליום חדש ו"מרנין" מלא באושר וגועל נפש.
אני מעביר בראשי את האירועים של אתמול
ומצטער שהנהג לא פגע חזק יותר, כל גופי קורא לעזרה ,אבל מילה לא יוצאת לי מהפה .
בדיוק כשאני מתכוון לוותר על הניסיון הכושל נכנס צוות רפואי מההורים שלי . הם מסדרים משהו בעירוי שהיה לידי ואני מרגיש הקלה בכאב , אני מנסה שוב לדבר אבל הפעם יוצא קול חלוש ומאוד כמו עכבר גרוס עם פטריה על מיתרי הקול. האחות מגחכת מהצד ואני נלחם בדחף לשלוף לה את העין בעזרת ידי החשופה.הרופא הבכיר אומר לי לא לאמץ את הגרון ואני מגחך מבפנים למחשבה שכואב להזיז את הלסת .אני מהנהן כדי שיפנים שהבנתי. הוא אומר שבעת הצורך אלחץ על הכפתור מצוקה שנח מעל ראשי ואני שוב נאלץ להנהן😑 . אחר כך הרופאים מבצעים כמה בדיקות ולאחר שראו שאני אכן לא גוסס יצאו מהחדר והשאירו אותי לשיחה מאוד לא רצויה עם הוריי. אמא הייתה הראשונה לדבר .היא מספרת עד כמה היא דאגה כי היא חשבה שתאבד את הבן היחיד שלה . אבא שלי רק הסתכל עלי במבט עצוב של כלב שננטש בגשם. אני מנסה לומר לו שכל תקין איתי ושאם אני לא אמות עכשיו אני כנראה אתאבד מאוחר יותר. אבל כל מה שהצלחתי להפיק מגרוני הוא קול צרוד ומעורר רחמים .
ההורים הלכו לקפיטריה של בית החולים והשאירו אותי לנוח לבד. פתאום תוקפת אותי תחושת עצבות,  ודמעה נושרת במורד הלחי שלי ועכשיו אני ממש שמח שאני לבד ושאין מי שיראה את זה. משעמם לי. אני מחפש אחרי  הטלפון שלי למרבה הפלא אני מוצא אותו על השידה לידי . אני בודק אם נשלחו הודעות ביממה האחרונה ומגלה שלא. אני לא מופתע. מעולם לא הייתי בנאדם ידידותי ואף פעם לא היו לי חברים. תמיד הייתי לבד עם מחברת השירים והאוזניות. אנשים לא ניסו להתחבר אלי ולי לא היה אכפת. פתאום הרגשתי כאבים נוראיים בכתף השמאלית ניסיתי להגיע לכפתור המצוקה וכשלתי שוב ושוב עד ששמעתי קול מהמסדרון , הבנתי שזו ההזדמנות היחידה שלי להסב את תשומת ליבו של אותו בנאדם וניסיתי להפיל משהו מרעיש כגון האגרטל שהיה מונח לידי במאמץ רב דחפתי את האגרטל מהשידה והוא נפל ונשבר. התוכנית שלי עבדה אותו בנאדם נכנס לחדר ואני הייתי המום ממה שאני רואה .הוא מהמםםם , הוא התקרב אלי באיטיות ושאל אם אני צריך עזרה קולו היה ילדותי וחמוד , הנהנתי לחיוב. הוא לבש בגדי אח לכן הבנתי שהוא מוסמך לתת לי מורפיום כדי שארגיש יותר טוב. זה עזר, אבל התחלתי להרגיש מטושטש ושמעתי אותו אומר שהוא מצטער אבל אני ארדם בגלל השפעת המורפיום . רציתי לשאול אותו מה יצור יפיפה כמוהו עושה בביוב הזה המכונה בית חולים אבל כבר נרדמתי. התעוררתי רק בצהריים כשהוריי מתחילים לארוז דברים ובוזמנית לשאול על מצבי. הרופא אמר שאסור להתאמץ בשבועיים הקרובים או לעשות פעילות כלשהי . אל תדאג דוקטור , אני מתכוון לרבוץ על הספה עם שירותים צמודים כדי שלא אצטרך "להתאמץ" . חזרנו הביתה במונית בשעות הערב ואני נפלתי על הספה בעייפות ונרדמתי מהר.

היייייי אני עדיין בוכה מהתרגשות כי זה הפאקינג ספר הראשון שליייייייי
בכיבכיבכייי